בגיל 30 + אנחנו כבר לא נתאהב כל כך מהר ונסחף כמו בסרטים הרומנטיים. אולי נפתח כאילו במקרה איזה חשבון באתר היכרויות או באפליקציות כמו 'טינדר' ונדפדף בין תמונות, נחפש התאמות שלרוב לא יקרה איתן כלום בסופו של דבר וגם אם קורה- לילה של מגע יכול למלא חוסר פיזי, אבל מה עם אהבה? כולנו יודעים שזה לא אותו הדבר. אפילו לא קרוב ל"דבר האמיתי".

ההורים שלנו, רובם נישאו בגיל צעיר בתחילת שנות ה-20 לחייהם. לנו, לא רק שיש את זיכרון האהבות הראשונות שלנו, כשאנחנו מגיעים לגיל 30+ ועדיין לא מצאנו את שאהבה נפשנו, אז- הייאוש מגיע ואיתו הפחדים, ההגנות, ההיסגרות, חוסר העניין כי כבר עדיף שלא להראות עניין שמא נתאהב או נתמסר ונביע מחוות מלאות ברגש ללב שלא ירצה בהן. להבדיל מההורים שלנו, יש לנו עוד עשור שלם שבו אנחנו מתאהבים, נדלקים, מייחלים, מקווים שאולי הפעם זה "זה" ונשברים. לא תמיד כי שברו לנו באופן תמידי את הלב ולא רצו בנו, לפעמים זה מרגיש לנו לא נכון. לא בזמן. לא מתאים. ואולי יש שם משהו יותר טוב בחוץ ואנחנו עושים טעות נוראית?!

פתאום קל להיות אדישים. להתעלם כלא היו מאהבות פוטנציאליות שמגיעות אלינו ולנפנף אותן מעלינו כי זה לא יושב על ההגדרות שלנו ל- איך אהבה צריכה להיראות ולהרגיש.
ככל שהזמן עובר החומות וקירות הזכוכית הממוגנת שאנחנו מציבים בדרך ללב שלנו רק גדלות ויותר קשה לפצח אותנו.

אין לנו כוח יותר להתאמץ, להשקיע ולהשתדל ובטח שלא לצאת לדייטים שמרגישים כמו ראיון עבודה. בכלל, מזמן דייט מרגיש כמו "תיק" ולא ממש נהנים במהלכו, אלא מנסים להסיק במהירות האפשרית אם יש פה 'קליק' או לא וכל כך פוחדים לומר שאנחנו רוצים אהבה, כי בטח זה ירתיע מיד את ה'דייט' שלנו… אבל סקס הפך להרבה פחות אינטימי אה?

הכי נוח לשבת על זרי דפנה ולחכות לאהבה שתגיע- כי ידוע שמה שצריך להגיע בא בזמנו. אבל אהבה היא לא המשיח, אל תחכו לה שתבוא. על אותו משקל יהיה לכולנו נחמד להגיע לתאילנד, אבל אם לא נעבוד נחסוך כסף, נקנה כרטיס טיסה, נעשה סיבוב בדיוטי פרי ונעלה המטוס- ספק אם נגיע לשם. וגם כשנגיע. לא נצטרך לעשות כלום? בטח שנצטרך לעבוד. זוגיות זה לא דבר של מה בכך ואסור להגיע למצב של "מובן מאליו". אף פעם.

הייתי שם בעצמי. מלאה בבולשיט ובפחדים. במשך ארבע שנים לפחות חשבתי שאני עצובה, שאחרי שהלב שלי התפוצץ לרסיסים לא קיים כבר שום דבק בעולם שיצליח לאחות את השברים והחלטתי שאני אתאיסטית של אהבה. וטעיתי. למרבה מזלי טעיתי כי למרות הפחדים שלי, והם עדיין מרצדים לי בראש לפעמים, הרשיתי לעצמי לאהוב. קודם כל אותי. ואחר כך, גם הוא בא. והנה, אנחנו כבר שנה ביחד- תאמינו לי שלפעמים אני לא מאמינה.

אז תמשיכו לומר שכיף לכם להיות רווקים בגיל 30+ ואני אמשיך לא להאמין לכם. כי אני יודעת בדיוק איך זה מרגיש ועד כמה הבדידות יכולה לכאוב. הייתי שם וכאבתי את זה בכל דרך אפשרית וכמעט באותה נשימה מילאתי את החיים שלי בהמון חברים ועבודה ובילויים וכמעט כל דבר שיכולתי עד שהבנתי ששום דבר הוא לא כמו האהבה שגם אתם רוצים שתהיה לכם, אתם פשוט פוחדים להודות בזה כאילו מי שישמע- רק אתם רוצים אהבה בעולם הזה.

יישובניק נט אתר הבית של תושבי הדרום הצטרפו אלינו לפייסבוק

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו