איור: shutterstock

במסגרת ההחלטות של 'אחרי החגים' אמרתי לעצמי 'לימור, קחי את הרגליים ולכי לעשות ספורט'. עצמי ניהל איתי משא ומתן ארוך שבסופו הוא נכנע לענת, חברתי הטובה, שמנדנדת לי כבר כמה שנים לבוא לפילאטיס.

ההתנגדות הפנימית שלי לאירוע נבעה מאיזו תפיסה שפילאטיס זה לנשים מבוגרות בפנסיה. אמא שלי בעד שום הון שבעולם לא תוותר על שיעור פילאטיס שאליו היא נוסעת כל שבוע מחולון לנס ציונה. השם הזה - פילאטיס, הוא כמו שם של מחלה. פילאטיס ופסוריאזיס. זה אפילו מתחרז. טוב, מה יש לי להפסיד?! נרשמתי לשיעור ניסיון.

כדי להרגיש את הגוף זז, צעדתי לעבר המכון המדובר ברגל. כשלושה קילומטרים עם קוצר נשימה ותחושה שחיממתי את הגוף והגעתי לספורט של הזקנות.
האולם היה מאובזר בשמונה מיטות מעץ שמעליהן חוטים ומתוכם יוצאים קפיצים. משהו שנראה כמו מיטת עינויים שמישהו לא סיים לבנות. הפתעה. לא כולן מבוגרות. טוב, אמרתי לעצמי, הצעירות באו בגלל בעיות בריאות. זה ידוע כספורט משקם.

הן נשכבו על המיטה ומר שרירים נכנס לחדר ובלי הרבה הקדמות התחיל במסע ההסברים על כל תרגיל. שיט, שכחתי את הריטלין. להרים את הרגל ללחוץ את העקב להסית ימינה, להוסיף יד, ראש, מרפק, רגע. מלהקת המחול העירונית הודחתי בשעתו בשל חוסר קואורדינציה והתעקשות שלא לזכור את התנועות של השיר 'פיים' במופע הסיום של חוג הג'ז.

התחלתי להעתיק את התנועות מזאת שלידי. היא נראתה לי מומחית, אבל המומחית הגדולה ניסתה לחקות את התנועות שלי ויצא לנו ריקוד שהוא לא מוצלח לשום מסיבת סוף שנה. ריכוז לימור, ריכוז, זה לנשים מבוגרות, תואר באוניברסיטה הפתוחה סיימת ועוד בהצטיינות, אז את זה את לא יכולה להבין? לא!

מר שרירים קלט את הפטור מהבנה בשיעורי הספורט שניצב מולו ונצמד אליי. מה שהיה מהנה בהתחלה, בכל זאת היד שלו הייתה משענת נעימה, הפך למעיק בהמשך. "זה בסדר, אני יודעת לבד". אמרתי ובלב לחשתי, לך כבר, לך לזאת שהסתבכה עם הרצועה. לך. לא הלך. למה שיילך?

ככה זה במכשירים, חינוך דיפרנציאלי. והן, כל המבוגרות האלה, לקחו אותי בהליכה, בקלילות מירבית הרימו רגל, הניפו יד, הבינו מה עושים עם הכדורים. ראיתי את חברתי שנעה בקלילות והבחנתי שאכן, התחת שלה מוצק, אין צלוליטיס. הרבצתי עבודה. הרגשתי את השרירים שעוד לא כתבו עליהם בספרים מתכווצים וצועקים 'הצילו, שחררי אותנו מהספורט הזה של הזקנים'. אבל אני לא. הייתי עקשנית, אני אראה להם מה זה.

"זהו", הוא אמר, "נגמר". התרוממתי. הרגשתי כאילו עברתי קרב איגרוף בבוץ, רציתי לישון, הגוף כאב, היה עייף. "קלי קלות", אמרתי לה שנייה לפני שהתמוטטתי על הכיסא. אני לא מבינה למה מענים ככה נשים מבוגרות. לכו למועדון לשחק פוקר, לסרוג, לקונצרט. לעזאזל. נרשמתי, נו. חייבת לנצח אותן.

יישובניק נט אתר הבית של תושבי הדרום הצטרפו אלינו לפייסבוק

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו