אם יש דבר אחד שאני יודע בוודאות שגורם לעמירה להתאכזב ממני, זה שאין לי רישיון נהיגה.
האמת, להגיד שזה רק מאכזב אותה זה לחטוא לאמת. עניין הרישיון, או יותר נכון, האין רישיון, כבר מזמן לא רק מאכזב אותה, אלא מתסכל אותה תסכול עמוק.

איור: shutterstock

רע לי עם זה, רע לי עם זה ממש. הדבר האחרון שמגיע לה או שהייתי רוצה, זה לתסכל אותה. אבל אם אגיד שעשיתי יותר מדי כדי לשנות את המציאות הזאת, אשקר. לאורך השנים הצלחתי להתגבר על כל מיני פחדים שקיננו בי ופרצתי לא מעט מחסומים מנטליים, אבל כשזה מגיע לרישיון נהיגה, אני משתתק.

כבר שנים שאני משתמש בכל התירוצים שאפשר להעלות על הדעת כדי להתחמק מזה. בתכל'ס אפילו אני לא משתכנע מהתירוצים האלה. אז אומנם אני מצליח להתחמק מזה, אבל גם ממשיך לתסכל את עמירה.
בשנה האחרונה הנושא הזה לא עלה אפילו לא פעם אחת וכבר חשבתי שהיא ירדה מזה, שהיא השלימה עם זה שלא יהיה לי רישיון נהיגה.
אז חשבתי.

עם הגשם הראשון זה עלה שוב.
עמירה ואני מחלקים בינינו את ההסעה לגן, ובימים שלי, אני מסיע את את אסי על האופניים לגן. פיזית, זה ממש לא קל לדווש קילומטר וחצי בשעה שבע וחצי בבוקר. אבל הקושי הזה מתגמד לעומת האושר שהנסיעה הזאת גורמת לאסי (והאמת שגם לי).

עד שלפני שבועיים ישבנו עמירה ואני במרפסת כמדי לילה והחל לרדת גשם. "מה יהיה עכשיו, בחורף? איך אתה מתכוון להסיע את אסי לגן בגשם?", שאלה עמירה. לא הייתה לי תשובה לשאלה הזאת. אמרתי שיהיה בסדר, ונראה לי שזו התשובה הכי גרועה שיכולתי לתת לה. כי שנינו ידענו שלא יהיה בסדר, ושאין לנו שום פתרון סביר לבעיה שמתדפקת על דלתנו.

× × ×

הדברים הטובים באמת בחיים, קורים לגמרי במקרה. מאז אותו לילה גשום לא ירד גשם, אבל כמה ימים אחרי, כשעלינו על האופניים, מיד הרגשתי שמשהו קרה. בדקתי את הגלגלים ובשניהם היה חסר אוויר. היה לי ברור שאין אופניים הבוקר, שרכיבה עליהם במצב הזה תסכן את אסי, אז החזרתי אותם בחזרה למרפסת ואמרתי לאסי שהיום נעשה טיול.

גלידה ושוקולד הן אולי המילים היחידות שאסי אוהבת יותר מהמילה טיול. החזקנו ידיים ויצאנו לדרך. אחרי הליכה של 300 מטר בערך, שבה שרנו שירים והתפעלנו מכל מיני דברים כמו מדרכות, עצים ומכוניות חונות, הגענו לתחנת האוטובוס. ביקשתי מאסי שתשב לנוח קצת עד שהאוטובוס יגיע, אבל היא העדיפה לנצל את חמידותה האינוסופית כדי לגרור את שאר האנשים בתחנה לשחק איתה.

כשעלינו על האוטובוס, היא קרנה מאושר. למרות שהיא ילדה שמחה וצחקנית, אני חושב שאף פעם לא ראיתי אותה כל כך מאושרת כמו בנסיעה הקצרה הזאת (בסך הכל שתי תחנות) באוטובוס.

כשירדנו, ראיתי שיש לנו חצי שעה לשרוף, אז במקום למהר לגן, לקחנו את הזמן והלכנו לגן השעשועים הסמוך. אני תמיד מופתע מהאנרגיות שיש לה כל כך מוקדם בבוקר ומתקשה להאמין שגם אני הייתי כזה כשהייתי בגילה. אחר כך התיישבנו על ספסל בפארק הקטן בדרך לגן והיא אכלה את העוגייה שקניתי לה בסופר.

כשהגענו לגן כבר הייתי מותש, אבל זה היה כל כך שווה את זה. אין שום דבר בעולם הזה שהיה גורם לי להתחיל את היום יותר טוב מאיך שהוא התחיל בטיול הזה שלנו. וכנראה שגם אסי מרגישה כמוני, כי מאותו בוקר, היא לא מוכנה לשמוע על האופניים, רק אוטובוס, או איך שהיא קוראת לו - "בובובוס".

× × ×

באחד הערבים השבוע, אבא שלי התקשר ושאל אם אני בבית. הוא אמר שהוא התגעגע לאסי ורצה לבוא לבקר ושאל אם זה מתאים שיבוא עכשיו. אמרתי לו בטח, ולאסי אמרתי שעוד מעט מישהו יבוא לבקר אותה, אבל לא אמרתי לה מי, כדי שתהיה לה הפתעה.

זו באמת הפתעה. זה כמעט ולא קורה שהוא מגיע לבקר. אסי רואה אותו בעיקר בחגים ובאירועים משפחתיים, אבל באופן שאין לי שום דרך הגיונית להסביר, שלא בהתאם לכך שהיא רואה אותו ממש מעט, היא מאוהבת בו ברמות קשות. וכפי שצפיתי, היא יצאה מגדרה מרוב שמחה כשהוא הגיע. מאותו רגע שהוא נכנס היא נצמדה אליו והם שיחקו ביחד והתפקעו מצחוק.
ישבתי בצד וראיתי איך שהם מסתכלים זה על זו, בעיניים מאוהבות. וזה ריגש אותי עד דמעות. רק כשישבנו לאכול ארוחת ערב, הצלחנו להחליף בינינו כמה מילים.

"אתה לא יודע איזה סרט ראיתי השבוע", הוא אמר.
"אני יודע".
"איך אתה יודע?", הוא שאל בחיוך.
"כי גם אני ראיתי את הסרט הזה השבוע, וישר חשבתי עליך".
"אז על איזה סרט אני מדבר?"
"הסרט על אריק לביא".
"איך ידעת?"
"אמרתי לך"

"איזה סיפור חיים היה לו, הא? אחרי שראיתי את הסרט הרגשתי שקיבלתי הסבר למה אהבתי דווקא את הזמר הזה כל כך".
אריק לביא הוא אהבה גדולה של שנינו, אהבה שהוא העביר אליי מאז שהייתי ילד.

"אתה נראה לי קצת מעופף, הכל בסדר איתך?", הוא שאל.
"כן, בסדר גמור. סתם, מחר יש לי תיאוריה".
אם בנאדם אומר לכם שיש לו תיאוריה, מיד תבינו על מה הוא מדבר, לא? אבל לא במקרה שלי, אז הוא שאל "איזו תיאוריה?".

"המבחן הזה עם שאלות על תמרורים וכל זה, אתה יודע".
"אתה? תיאוריה? אתה מוציא רישיון?"

"הגיע הזמן, לא? הבטחתי לעצמי לעשות שני דברים גדולים השנה, אחד בשבילי ואחד בשביל עמירה. לסדר שיניים, שאת זה כבר התחלתי, ולהוציא רישיון נהיגה".
"ועמירה יודעת?".
"לא, אני פוחד לאכזב אותה בהבטחות שווא. אם אעבור בשלום את התיאוריה, אספר לה".

"וואי זו בשורה ממש משמחת בשבילי, אתה יודע למה?" הוא שאל.
"למה?"
"כי יש לי תחושה שיהיה לי נכד חדש בקרוב".
"אם כבר, אז נכדה חדשה", אמרתי.
"נכד, נכדה, מה זה חשוב? מה שיבוא נקבל בברכה".

יישובניק נט אתר הבית של תושבי הדרום הצטרפו אלינו לפייסבוק

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו