$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('2cc012f2-159e-486a-bf92-f28dc4eb9999','/dyncontent/2024/3/21/79c4fc7d-daf2-4d30-9381-e64313eaf03f.gif',17653,'די אוון אייטם כתבה ',525,78,true,26579,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('2cc012f2-159e-486a-bf92-f28dc4eb9999','/dyncontent/2024/3/13/eba24287-81c1-4524-8420-9aa872b7d7a6.gif',17612,'סמי שמעון אייטם כתבה ',525,78,true,26579,'Image','');},15]]);})
להאזנה לתוכן:

ערב יום השואה תמיד מעלה את המילה "זיכרון". אישית, לא גדלתי בבית עם סבא/ סבתא ניצולי שואה, אבל תמיד הייתי שרה בבתי הספר, בצבא ואפילו במכללה בטקסים. עד שאמרו לי שאני כבר לא יכולה לשיר. פוסט זיכרון.

 

יש לי חברה שקוראת לי "ילדת שואה" מזה שנים ארוכות. גדלנו ביחד- בגן, בבית הספר היסודי ואפילו למשך כל התיכון היינו זו לצד זו על ספסל הלימודים ועל הבמה, שרות בטקסים הבית ספריים. אני זוכרת שלפני שנה- שנתיים יצאה אפליקציית NOKNOK וראיתי שאני שמורה אצלה עדיין ככה בטלפון הנייד שלה.

אין לי בני משפחה שחוו את השואה, אבל יש לי שורשים יהודיים וכישרון שירה לא רע וזה הספיק לי כדי ליצור חיבור והזדהות עם הדבר הנוראי הזה. הכי קרוב ל- להרגיש חלק מהעם היהודי, היה דווקא המסע שלי לפולין בכיתה י"א וכמובן השירות הצבאי שלי שהגיע שנתיים לאחר מכן.

קראו לי "ילדת שואה" כי הייתי מחפשת בכל מאודי שירים חדשים ודרך אחרת מהמקובל לרגש ולהעביר את האזכור של היום הזה, עד כדי ששרתי באחד הטקסים שיר ב"יידיש", לבושה בחליפה שנראית כל כך וינטאג' שאני לא אתפלא אם היא אכן נלבשה בשנות ה- 40'.


אני זוכרת שנסעתי למסע לפולין ולא משנה מה ראיתי שם- ערימות של נעליים, מקלחות גזים, תמונות ועוד... לא בכיתי. משהו לא עבד לי והרגשתי כאילו כפיתי על עצמי הכרח להיות עצובה. הסתובבתי שם לבושה בסווצ'רט הלבן עם הכיתוב הכחול, אחזתי דגל ישראל עצום וחיכיתי לרגע הזה שיפול לי האסימון לגבי איפה אני נמצאת ומה המשמעויות של הדבר.

הוא נפל בסוף, כמה שניות אחרי ששרתי את השיר "בן ערביים" של שלמה יידוב בטקס שקיימנו במסע שלנו לפולין, במחנה הריכוז "מיידנק".
ברגע ששמעתי את עצמי שרה בקול קטן וגדול (מפרגנת לעצמי רגע) את הפזמון בשיר, משהו השתחרר לי והצלחתי לפרוק את כל התחושות:
"מבדידות האנשים הופכים קשים 
מעטים יוצאים ממנה נשכרים 
יש הפוחד מהדממה 
יש המגלה בה נשמה".


שרתי יפה. שרתי מהלב. שרתי מרגש.

לפני כמה שנים, חליתי. במשך חודש שלם השתעלתי וקולי הפך צרוד. בביקור אצל רופא "אף אוזן גרון", נאמר לי שמוזרה העובדה שציינתי שאני שרה במשך שנים כיוון שנראה היה שמיתרי הקול שלי לעולם לא נגעו זה בזה על מנת להפיק קול, אלא הם "רק מתחככים" והמליצו לי ללכת לטיפול אצל קלינאי/ת תקשורת כדי לסדר את הדבר.

מאז ויתרתי על השירה שלי, בטח בקטע מקצועי. אני שרה לפעמים בבמות הפתוחות או סתם שיוצא אבל מכיוון שלא סידרתי את מיתרי הקול שלי, אני לא רואה את עצמי הולכת לתוכנית ריאליטי כלשהי שמחפשת כישרונות ואני בטח לא בונה על קריירה בתחום- הפסקתי גם לשיר בטקסים.

אני עדיין "ילדת שואה" למרות שאני לא שרה יותר בטקסים.

כל מי שאי פעם עלה לשיר בטקסים מהסוג הזה, בטח מי שהצליח לעצום עיניים ולהתרגש, יודע שתמיד יש לפחות בנאדם אחד בקהל שמתרגש יחד איתך. וזה מספיק, לדעת שהצלחת לרגש מישהו אחד, להיות החיבור הזה בין היום הזה ללב של אדם.
בכל פעם שמציינים את יום השואה כואב לי.
על זה שאני לא מצליחה לשיר, או לרגש.
על מה שקרה.
על ניצולי השואה שנותרו בחיים ולא מקבלים יחס והערכה של גיבורים.

אבל תמיד זוכרת שזה שאני לא יכולה לשיר לא אומר שאני כבר לא "ילדת שואה" וזה שהם לא יכולים להילחם- כי הם אינם, כי הם מבוגרים מאוד, כי הם אולי חולים או חלשים לא אומר שהם לא "ניצולי שואה".



תזכרו בדרך שלכם,
רק תזכרו.





 

 

 

 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה