בעקבות חקירה מאומצת של ענף לאיתור הנעדרים במחלקת הנפגעים של צה"ל אותר מקום קבורתה ואתמול, הטוראית מיד מרדכי שנותרה בלי קבר,  מבין רבבות מסמכי ארכיון הושלמו הממצצאים שהביאו את צה"ל להכריז אחרי 70 שנה על ליבקה שפר ז"ל כי אותר מקום קבורתה.

צילום ארכיון מ.א חוף אשקלון

במשך 7 עשורים איש לא יכול היה להצביע  על כך ששרידי גופת האישה שייכת לשפר. ליבקה שפר נטמנה בקבר אחים ליד קיבוץ ניצנים, ונהרגה מבלי שהותירה אחריה שום קרוב משפחה.

ביום ד', התקיים טקס צבאי מלא לגילוי המצבה שלה בבית העלמין של קיבוץ ניצנים בניצן.

הטקס התקיים במעמד הרב הצבאי, החזן הצבאי, ראש אכ"א, האלוף מוטי אלמוז וגם גור אלרואי, סרן במילואים ביחידת איתור נעדרים "איתן" ומשמש כדיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה, אשר הביא לפיצוח התיק של שפר ז"ל.

צילום : יאיר הרוש

"לקחתי את התיק הזה לפני חמש שנים והבאתי לפיצוח המקרה. התחושה היא תחושת סיפוק אדירה שהצלחתי להביא אותה לקבורה, לספר את סיפורה ולספר את סיפורה של הנעדרת היחידה של צה"ל".

גור הוסיף ואמר: "הסיפור שלה היא דוגמא נהדרת לכך שאם היום יש איזושהי מחלוקת על שירות מעורב (בצבא) של גברים ונשים, אני חושב שלפני 70 שנה, כפי שראינו, זה בכלל לא עמד על הפרק ונשים וגברים נלחמו זה לצד זו ונהרגו זה לצד זו. מה שהיה נכון לפני 70 שנה, נכון גם להיום".

צילום : יאיר הרוש

במסגרת הנחת הזרים, הונח גם זר מטעם המועצה האזורית חוף אשקלון.

ליבקה שפר ז"ל

סיפורה של ליבקה שפר ז"ל

ליבקה נולדה ב- 1914 בפשמישל שבגליציה. בילדותה נתיתמה מהוריה וגדלה בבית-קרובים. נמשכה לקן "השומר הצעיר".

בקיבוץ-ההכשרה נאבקה עם משברים ועם מחלות וחולשה גופנית ויכלה להן גם בתנאי העבודה המפרכת.

ב-1939 עלתה לארץ ישראל, תחילה עבדה בקיבוץ מצפה-הים שבנתניה ואחר-כך עברה להתיישב בקיבוץ יד-מרדכי.

לבקה עבדה בכמה מענפי המשק ואחר-כך נתיחד לה המקום בהנהלת חשבונות.

לבקה יצאה לשנתים לעבוד במערכת "המשמר" (אח"כ "על המשמר") ולאחר מכן חזרה לתפקידה במשק.

על סף מלחמת-השחרור סיימה קורס מחוזי לנשק קל, בימי ההפגזות וההסתערות המצרית על המשק שירתה בתפקיד מקשרת בין העמדות בריצה ובזחילה ובזינוק דרך חפירות בעומק בלתי-מספיק ואף על-פני שטחים גלויים.

לבקה היתה אומרת: "הפחדן המסתתר במקלט מת אלפי פעמים ביום; המעיז לצאת, לזחול בתעלות, לזנוק לשם מילוי התפקיד, ימות רק פעם אחת".

כשבא ההכרח לנטוש את המקום נשאה יחד עם יצחק רובינשטיין באלונקה חבר-פלמ"ח פצוע. בגלל ההרעשה הכבדה לא יכול המשורין של "חיות הנגב" להגיע אליהם, ומתוך ציפיה לעזרה ממקום אחר נשארו לשמור על הפצוע, ושם נפלו בידי האויב ונספו ב-24.5.1948

(מתוך אתר גל עד)