צוותים עסקו בשבועות האחרונים בכמה קיבוצים ובמקומות אחרים ברחבי הארץ בבניית מכוניות שישתתפו באירוע הגדול שייערך היום (שישי) במסלול של חברת קארטינג ישראל בבית ברל.

"היה נלהב ונרגש בצורה יוצאת דופן". ארז והפרארי, צילום: פרטי

ייחודו של האירוע אינו בנפח המנוע של המכוניות, וגם לא במהירויות שהן מסוגלות להגיע אליהן. הייחוד הוא בנהגים.

מדובר בילדים ובבני נוער עם נכויות ומגבלוֹת פיזיות קשות, שהחלום שלהם הוא להיות נהגי מרוצים ליום אחד. לא להתחרות זה בזה, אלא לגבור על המגבלות שלהם.

כדי להגשים את חלומם, התגייסו בהתנדבות עשרות אנשים, רובם חברי קהילת מועדון גרוטראלי - מועדון לטיולי מכוניות בשטח - ובנו לכל ילד מכונית קטנה התפורה למידותיו וליכולותיו. העבודה נעשתה בהתנדבות מלאה בשעות הפנאי של כל אחד מחברי הצוותים.

את הרעיון לאירוע המיוחד הגה זיו לב (47), מקיבוץ גת, מורה בבית הספר התיכון לרום בקריית מלאכי.

"בבית הספר הזה לומדים נערים מחוננים, ותלמידי י"ב החליטו שהם רוצים לבנות איתי מכשירים עבור ילדים מוגבלים. לאחר חיפושים הגענו לסמדר פרץ, בת קיבוץ ארז וכיום תושבת קריית מלאכי, המתגוררת עם משפחתה ליד בית הספר.

"הבן של סמדר, אור חיים בן ה־11, נשאר קטן־ממדים ומוגבל בתנועות בגלל בעיות התפתחות. הגעתי אליהם עם הבן שלי, ומייד התפתחו בין הילדים יחסי חברות. שאלתי את אור חיים מה הוא רוצה שנבנה בשבילו, והבן השובב שלי לחש לו באוזן: 'מכונית מרוץ'".

לב נרתם עם תלמידיו למיזם, והם בנו עבור אור חיים כמה מכשירים ובהם מעין מכונית קארטינג. "זה לא פשוט כל כך", הוא אומר.

"נכות היא בדיוק ההפך מנהיגה. הנכות היא מסורבלת, סיזיפית, דורשת השקעת מאמץ בכל תנועה, והנהיגה מבוססת על פעולות פשוטות המתורגמות מייד להאצה, לבלימה או להכוונת המכונית. לא המצאנו את הגלגל, אבל מציאת הפתרונות יצרה אצל התלמידים תחושת קסם וחדוות יצירה".

במהלך בניית המכונית התייעץ לב עם חבריו מגרוטראלי, שאליו הצטרף לפני שנה וחצי עם דייהטסו שרייד בת 25 שנים, והם תרמו לו מהידע שלהם ואפילו גייסו משאית עמוסת צמיגים, שהונחו אחר כבוד במגרש בית הספר ויצרו מסלול. "זו היתה הצלחה גדולה", מציין לב. "הילד נהג במכונית והרגיש את משב הרוח על פניו כמו במרוץ אמיתי".

צוות לכל ילד

כשראה כי טוב, החליט לב לפתח את מיזם בניית המכוניות לילדים נכים מכל רחבי הארץ. באופן טבעי הוא פנה לחבריו בגרוטראלי, הנמצאים בימים אלו בפגרה ממסעות השטח. החברים נענו בהתלהבות, מייד נוצרו צוותים, ולכל אחד מהם שודך ילד עם מגבלות.

"יש צוותים בכל הארץ, מקיבוץ עין המפרץ בצפון ועד לקיבוץ גת בדרום", מספר לב. "יש לנו צוות בתעשייה האווירית, ושני צוותים במפעל אורמת ביבנה, שבונים מכוניות לשתי תאומות ערביות מרמלה, שאחת יכולה להזיז רק את יד ימין והשנייה רק את יד שמאל. יש צוות במזרע שבונה שתי מכוניות".

"תחושת קסם". לב, צילום: שמחה לב

הצוות של לב בקיבוץ גת התגייס לבניית מכונית חדשה לאור חיים מקריית מלאכי, ונוסף על כך, לבניית מכונית בעלת שני מושבים שבה יוכלו להסיע ילדים שנבצר מהם לנהוג בעצמם. "הקשרים שנוצרו בין חברי הצוותים לילדים ולמשפחותיהם הם מדהימים", מציין לב. "זה כאילו שכולם חיכו להזדמנות הזאת להיפגש ולהפוך לחברים".

סמדר פרץ, אמו של אור חיים, מספרת שלבנה יש תסמונת גנטית נדירה ומורכבת, הפוגעת בכל מערכות הגוף פרט לראש.

"הוא ילד חכם שמדבר ומְתקשר, אבל מבנה הגוף שלו מתאים לגיל ארבע. הוא פגוע בלב, בכליות, בריאות ובמערכות השמיעה והראייה. מכונית הקארטינג שבנו לו בבית הספר, ואחר כך המכונית שבנו לו לאירוע הזה, מילאו אותו בשמחה עצומה.

"היינו עם זיו בקשר רצוף במהלך הבנייה, חלק באמצעות הודעות בווטסאפ על מה שהתקדם ומה צריך לשפר, וחלק על ידי הגעה לקיבוץ לצורך מדידות והתאמות של המכונית לאפשרויות שלו. אור חיים התרגש מאוד. הוא רצה כל הזמן לנסוע לזיו, פשוט לעבור לגור בקיבוץ. בשבוע שעבר הוא הגיע לקיבוץ לנסיעת מבחן, והכל עבר בסדר".

מה הוא אומר על האירוע?

"הוא מתרגש מאוד לקראתו. הוא נועד לתת לילדים עם צרכים מיוחדים הזדמנות לחוות את העצמאות ואת העוצמה שבנהיגה ובשליטה. את זה הוא יוכל להשיג בזכות זיו והצוות הנפלא שלו".

טרנטה משופצרת

אופיר אמיר (36) מקיבוץ מזרע יסד את גרוטראלי ב־2015, עם חברו ינאי יחיאל מקיבוץ שריד. הצטרפה אליהם לניהול המועדון חגית זיידנר־דוד ממושב טל שחר.

"כל הסיפור התחיל כשינאי ואני רצינו להצטרף לראלי של גרוטאות שנסע מאנגליה למונגוליה", מספר אמיר. "אחרי שלא הצלחנו לצאת לזה, בגלל מחויבות למקומות העבודה, החלטנו שנעשה את הדבר הזה בארץ.

"הרעיון היה לצאת למסע שטח בגרוטאות שרף המחיר שלהן הוא 3,500 שקל, כולל טסט וביטוח. רצינו להנגיש את תחום טיולי השטח לאנשים שלא יכולים לקנות ג'יפים יקרים, ולנצל את העובדה שכלי הרכב שלנו לא עבירים, כדי ליצור שיתופי פעולה ועזרה הדדית בין המשתתפים, שחלקם לא הכירו זה את זה קודם לכן".

הראלי הראשון, שנראה בתחילה כרעיון הזוי, נחל הצלחה רבה, והמשתתפים (ואנשים נוספים) לחצו על אמיר ועל יחיאל לקיים מסעות נוספים. המסע השני נערך בפברואר 2016, ובשנתיים שלאחר מכן כבר נערכו שמונה מסעות בכל שנה, אחד מהם של חמישה ימים לאורכה של כל הארץ, מאילת עד מטולה, והשאר במתכונת של שלושה ימים לאורך 450 קילומטר.

בכל מסע השתתפו כחמישים איש בעשרים מכוניות. עם הזמן נוצרה קהילה של כ־1,200 איש שהשתתפו במסעות.

פועלים בכל הארץ. הצוות של זיו, צילום: פרטי

"כשזיו לב פרסם בקבוצת הגרוטראלי על בניית המכונית במסגרת בית הספר", מספר אמיר, "מייד הגיבו עשרות אנשים ושאלו במה הם יכולים לעזור. חלקם גם התגייסו לסייע ביום האירוע בבית הספר.

"זיו אמר שהוא רואה שיש לנו יכולת לוגיסטית יותר טובה משל חברת חשמל, ואחרי זה העלה את הרעיון להפוך את זה למיזם ארצי. בשלב הראשון ניסינו לבדוק את האישורים והביטוחים הנדרשים לנושא הזה, ומהר הבנו שאם נחכה לכל הבירוקרטיה, המיזם הזה לא יקום, והילדים לא ייהנו מהחוויה הזאת.

"יצאנו לדרך, ובתוך זמן קצר גייסנו עשרות חברים שהסכימו לבנות את המכוניות בהתנדבות. גם חברות מסחריות הסכימו לתרום חלקים או שירותים. במקביל גייסנו 60 אלף שקלים מאנשים ומגופים שונים למימון עלות המיזם".

הצוות של אמיר קיבל עליו לבנות במזרע שתי מכוניות, האחת לצופית (שם בדוי) שביקשה מכונית של וונדרוומן, והשנייה לרותם ארנוב (18) מהיישוב הקהילתי הושעיה, שביקש לקבל כבאית.

"הצוות מורכב ממתנדבים מעמק יזרעאל ומהקריות", מספר אמיר, "והתחושה מדהימה ומרגשת. זה מדהים כמה אפשר לעשות טוב לילדים במאמץ לא גדול כל כך. כל מפגש איתם נתן לנו אנרגיות חדשות".

עירית ארנוב, אמו של רותם, שלקה בשיתוק מוחין בעקבות בעיה בריאותית, אינה יכולה להסתיר את התלהבותה מהמיזם. "מה שמדהים בעיניי, זו ההתלהבות של אופיר ושל הצוות שלו - גם מבניית המכונית, וגם מהמטרה שלשמה הם עובדים. זה מקסים ממש. רותם שמח הן משום שהוא יוכל להפעיל את המכונית בעצמו, והן מכל ההמולה סביבו. הוא אוהב מאוד את הדברים האלה".

הוא מדבר על החוויה?

"בוודאי. כששאלו אותו בבית הספר מה הכי משמח אותו, הוא אמר הגרוטראלי. רותם בעיקרון הוא ילד שמח, אבל הפעם רואים שכיף לו במיוחד. הוא מספר לכולם שבונים לו רכב חדש, ושהוא היה במזרע שלוש פעמים כדי שיתאימו לו את הכבאית. הוא מפעיל את המכונית בעזרת ג'ויסטיק, ויש גם סירנה ופנס מהבהב שהוא מפעיל תוך כדי נסיעה".

מתי תגיע הפרארי?

לפני כשנתיים ריגש ארז גאון (10) ממושב עין ורד מדינה שלמה, בעקבות פוסט שהעלתה אמו רותי ברשתות החברתיות. רותי סיפרה על תקרית שבה לעגה אישה זרה למראהו של בנה, על שגופו מלא במעין שומות כהות כתוצאה מליקוי בריאותי נדיר.

הפוסט הפך ויראלי, ורבבות גולשים העלו לרשת תמונות של גופם מעוטר בנקודות חן. אחד מהם היה גם דודו של ארז, הזמר יהורם גאון. מצבו התפקודי של ארז הידרדר לאחר ניתוח שנעשה להסרת שומה אחת מצווארו, וכיום רגליו חלשות מאוד וכך גם יד ימין. עם הנתונים המאתגרים האלה התמודד הצוות של זמיר נצר (47) מכפר יונה, שבנה את המכונית עבור ארז.

"ארז ביקש שיבנו לו מכונית פרארי", מספרת רותי, "לאורך כל תקופת הבנייה הוא היה נרגש, וכל הזמן שאל מתי כבר תגיע הפרארי.

"הוא ידע שיש לי בטלפון תמונות של המכונית שהצוות שלח לי, אבל לא רצה לראות אותן אלא את הדבר האמיתי. כשפגשנו את הצוות, לא דמיינתי שהם יבנו לו את מכונית החלומות. הייתי המומה כשראיתי את התוצאה. כשהוא ראה את הפרארי שלו שבוע לפני האירוע, הוא היה נלהב ונרגש בצורה יוצאת דופן".

הזדמנות לחוות עצמאות. הילד אור, צילום: פרטי

בצוות של זמיר נצר היו חמישה אנשים פעילים, ועוד כמה שבאו לעזור מדי פעם בפעם. "השתדכנו לארז גאון כי זה התאים גיאוגרפית", הוא מספר. "נפגשנו איתו ועם הוריו, וניסינו להבין מה המגבלה שלו ומה הוא רוצה. שמענו על השומות בגופו, שהן גם חיצוניות וגם פנימיות, ופוגעות בתפקוד של איברים חיוניים, ושמענו שבעקבות ניתוח הוא נהיה מוגבל בצד ימין של הגוף ושהרגליים שלו חלשות מאוד.

"הוא אמר שהוא רוצה שנבנה לו פרארי אדומה. לאחר ששמענו את שני הדברים, התחלנו לחשוב איך אנחנו מגשימים את חלומו של ארז לנסוע ברכב כמו ילד רגיל. הינו צריכים להתאים לו הגה נכון, ושכל התפקוד ייעשה על ידי הידיים, כולל בלמים וגז".

הצוות של נצר כלל אנשי עיצוב, ריתוך, אלקטרוניקה ומכניקה. כל אחד תרם את חלקו, ויחד נוצרה המכונית הקטנה האדומה. "ארז פגש את המכונית בשלבים שונים, אבל את השלב הסופי הוא לא ראה, עד שנתנו לו את המפתחות שבוע לפני האירוע בטקס חגיגי. זה היה בקיבוץ תל יוסף, כי הם תרמו לנו את המנוע החשמלי ואת המצברים, וההפתעה שלו היתה גדולה ומרגשת".

לא מדובר בתחרות.

"ממש לא. זה יותר אירוע חברתי. גם הגרוטראלי הוא לא מרוץ. אנחנו נוסעים בגרוטאות, וכולם עוזרים זה לזה. אני חושב שדווקא זה מביא אנשים מיוחדים להשתתף במסעות האלה".

מה עושה לך השילוב של בניית המכונית וההיכרות עם ילד מוגבל?

"המושג 'הכל אפשרי' מלווה אותי כל חיי. מקור ההשראה שלי הוא פשוט להגשים דברים שלכאורה נראים בלתי אפשריים, אבל הם אפשריים מאוד אם רוצים ואם מתכוונים לזה.

"כשראיתי את החיוך של ארז בפעם הראשונה שהוא ראה את הרכב, עוד בהתחלת הבנייה, זה הספיק כדי לתת לי מוטיבציה להגשים לו את החלום. הבונוס היה גם ההיכרות עם המשפחה המקסימה של ארז, שהיתה שותפה מלאה שלנו לאורך כל הדרך".