לפני חמישים שנה, בעת תכנונו האדריכלי המופתי של מבנה המוזיאון "משואה לתקומה" על ידי אדריכלים אריה ואלדר שרון בקיבוץ יד מרדכי, הוזמן האמן יגאל תומרקין לתכנן יצירה לחזית המבנה. תומרקין, בשיתוף אלדר שרון, תכנן קיר בטון חשוף הנמתח לאורך שביל הכניסה למוזיאון, ובו חור עגול שנועד לחבוק פסל ברזל המתנוסס לגובה של עשרה מטרים.

הקיר נבנה, החור נפער, אך מסיבות שונות - הפסל לא הוצב בו מעולם. השנה, חמישים שנה מאוחר יותר, שנת היובל למוזיאון, בעקבות פניה של חברי הקיבוץ לתומרקין, נבחרה יצירה אחרת דומה ברוחה, שתמלא את מקום הפסל המקורי שלא נוצר. הפסל הנבחר – Semaphore שמו – הוא פסל-עמוד מקבוצת העמודים, הטוטמים והאובליסקים שיצר תומרקין בשנים 1992-1993, והיה מוצב בגן הפסלים של תומרקין בבורגתה עד העברתו ליד מרדכי.הצבת הפסל

מקורה של המילה Semaphore  הוא מצרפתית, והיא מציינת שיטה של איתות באמצעות דגלים לסימון והכוונת דרכן של רכבות ואניות (sema ביוונית עתיקה משמעה "סימן" ו phoros משמעה "לשאת/נושא"). עמוד הברזל המתנוסס מעלה  לגובה של כשישה מטרים הוא, אם כן, סוג של סמן דרך. בראשו מוצב גוף אלכסוני מופשט המכוון השמימה כסוג של איתות.  "איתות של נביא זעם העומד בשער?" שואל החוקר גדעון עפרת בספרו החדש על יצירתו של תומרקין שיראה אור בקרוב, "יהא הפשר אשר יהא, תומרקין תכנן להציב גרסה של "סמאפור" בשער מוזיאון השואה והתקומה ביד-מרדכי. כאן, מבנה הבטון הברוטליסטי שעוצב ב- 1968 על ידי האדריכלים אריה ואלדר שרון, הלם את עמוד הפלדה המופשט, אשר בהקשר לשואה קיבל משמעות של איתות זעקה אילמת לאלוה שותק."

לרגל הצבתו המחודשת של הפסל וסגירת המעגל ההיסטורית תארח דנה גלריה לאמנות בקיבוץ תערוכה מיצירותיו של תומרקין, המתמקדות ברישומים שטרם הוצגו מסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 בהשראת יצירותיהם ודיוקנותיהם של שלושה מגדולי התרבות הגרמנית - ברטולט ברכט, וולטר בנג'מין, ויוהאן וולפגנג פון גתה.

רבות נכתב על השפעתם גדולי התרבות המערבית על יצירתו של תומרקין, אולם זיקתו העמוקה והעקבית של תומרקין אל שלושת היוצרים, שתרבות ושפה גרמנית מקשרות ביניהם, מעידה על מקומם כאבות רוחניים ותרבותיים עבורו; אולי אף תחליף לאביו הביולוגי, הגרמני, שאת זהותו גילה בבגרותו ואת דמותו ניתץ בטקסטים וביצירות. צחוק הגורל הוא כי מפגשו הראשון של תומרקין עם ברכט התקיים בעת ביקורו לראשונה את אביו מולידו בברלין בשנת 1956. באותו ביקור החלה הערצתו לברכט להתפתח במקביל לסלידתו מאביו, מרטין הלברג, במאי ושחקן גרמני, שבאופן אירוני גילם ברבות השנים את דמותו של גתה בסרט על חייו.

על אף ששלושת היוצרים חיו ופעלו בתקופות שונות, מתקיימות בין השלושה זיקות שונות. כל השלושה מצטיינים בהשקפות הומניסטיות, ומייצגים אצל תומרקין קוטב רוחני ניגודי לזוועותיה של גרמניה הנאצית, והם מהווים כעין סמני דרך משמעותיים ביצירתו; אולי כאותו סמן דרך, סמאפור, שהוצב במהלך של תיקון תרבותי והיסטורי במקום שיועד לו (או לדומה לו) לפני חמישים שנה – פתחו של מוזיאון המוקדש לזכר השואה. התערוכה, שנוצרה בהשראת מהלך הצבתו המחודשת של הפסל בקיבוץ, מבקשת להתייחס למקומם של אבות רוחניים לא רק ביצירתו של תומרקין, כי אם גם בתרבות המקומית, ולהשפעתם של אבות מייסדים – במקרה זה של הקיבוץ - על עיצובה.