ניסוי בשטח: האם באמת צריך כיסאות במטבח?

ביום שישי, 12:00, סיימתי לשטוף את הבית. ריח של שבת עמד באוויר ואיתו כיסאות מורמים על שולחן המטבח. "אחר כך", אמרתי לעצמי, "אוריד אותם אחר כך". ואחר כך קרו כל מיני דברים חשובים שמנעו ממני להגיע לכיסאות, כמו למשל בני הבית שחזרו רעבים, צמאים ועם שלל מטלות.

והכל התנהל במטבח, בסלון, בחדרים, בלי שאף אחד יבחין בעובדה הפשוטה שהשולחן במטבח הפך לפסל סביבתי לא יפה במיוחד.

אז קיבלתי החלטה. לא להוריד את הכיסאות. לחכות ולראות כמה זמן ייקח עד שמישהו יבחין ויוריד אותם בעצמו. ניסוי ביתי שתועד בפוסטים ברשת החברתית כולל ציון של שעה ויום. לקחתי בחשבון שהפוסטים הנ"ל עלולים לפגוש את מי מבניי שחבר שלי ברשת, וזה דווקא עודד אותי, שאולי הניסוי יסתיים מהר מכפי שחשבתי.

את הזמן העברתי בשנת צהריים עמוקה מתוך ציפייה שכשאתעורר אמצא את המטבח במצב הטבעי שלו. אבל הפסל הסביבתי נותר כפי שהיה ולא מנע מהתושבים לאכול בסלון, בפינת האוכל או בחדרים. הכיסאות נותרו על השולחן. נחכה. עד הערב בטח מישהו יבחין בהיעדר מקום ישיבה ויפעל למען הרעיון.

גם הערב, כמו הלילה. חלפו 24 שעות והכיסאות באותו המצב, ועל השולחן נוספו דברים כמו תיקים, כוסות, מפתחות. לא להוריד, לא להישבר, עוד קצת וזה יקרה.

הפוסטים שתיעדו את הניסוי הביתי זכו לתהודה רבה ותגובות של "אל תצפי שמישהו יוריד". כן, אחוות נשים או אמהות לבנים גרמה לי להרגיש צביטה קטנה בלב. לא, צרת רבים לא מנחמת אותי. וגם לא הידיעה שאני מגדלת בבית חבורה של פרזיטים או עיוורים או מה. תתאפקי. התאפקתי. התאפקתי המון. לא שזה הפתיע אותי, בתוך ביתי אני חיה, את ילדיי אני מגדלת, בית של זכרים עם ראייה סלקטיבית.

כן, זו אני אשמה, אשמה בזה שאין לי סבלנות לחכות שהדברים ייעשו בזמן שלהם, אשמה בזה שלא התחתנתי עם בעל מחונך, אשמה בהכל. לוקחת עליי, רק שמישהו כבר יוריד. הרגשתי לא נעים מהחברים הווירטואלים, שהיו גם הם במתח.

בשעות אחר הצהריים אמר הבן האמצעי לבן הגדול, "ראית את הפוסט שאמא העלתה?", והגדול אמר שלא. והאמצעי הסב את תשומת ליבו לכיסאות.

"וואלה", אמר הגדול ופנה לאביו. "תגיד, לא שמת לב שהכיסאות על השולחן?", שאל. "איזה כיסאות?", החזיר האידיאלי שבגברים, וכשנוכח בפסל הסביבתי הוסיף, "וואלה. ממתי?".

"לא יודע", אמר ילד א'. "אמא טוענת שמאתמול", אמר ילד ב', ואז התחיל ויכוח ממתי הם על השולחן, והאם אמא כבר שטפה את הבית, או טרם, ומי יורד אותם.

למה אני, למה אתה, למה עכשיו, אולי מחר. 'תתאפקי', ציוויתי על עצמי. בסוף הם ירדו. הם עשו הגרלה והאידיאלי הפסיד. "וואלה אתם", הוא אמר. "לא ראיתם שהכיסאות ככה? אבל אכלתם במטבח". הוא אמר והוריד ארבעה כיסאות וקיטר. הם באמת לא שמו לב, או ששמו לב ולא ידעו מה עושים עם זה, או ש... לא יודעת מה. אבל מסקנת הניסוי המתבקשת - לא צריך כיסאות במטבח.