שי גולדן

״גופי היה חכם ממני
כוח הסבל שלו היה פחות משלי״

(יונה וולך, גופי היה חכם ממני)

לפני שמונה שנים בערך, לאחר סרבנות - כמעט אידיאולוגית - להיעזר בתרופות פסיכיאטריות, נכנעתי והתייצבתי אצל פסיכיאטר מדופלם וביקשתי עזרה באיזון המתחים החשמליים שלי במח וההרכבים הכימיים המשובשים שלי. הייתי מצוי, אותה שעה, בתקופה אישית קשה והרגשתי שכוחות המח והרצון והבקרה שלי אינם יכולים לנפש שלי, שהייתה מצויה בסבל גדול והתקשתה להתאזן. הפסיכיאטר שוחח עימי ארבעים דקות. רשם לי ״וייאפקס״ וגבה ממני 800 ש״ח. וזה עבד. וזה הקל. לא פתר. לא העלים. לא הבריא. לא תיקן. הקל. אבל אותה שעה הייתי מוכן לעשות הכל עבור מעט הקלה. אז הייתי לקוח מרוצה.

התחלתי נוטל את התרופה בקביעות, ובימים שהייתי מחסיר, דרך שכחה שכזאת, גופי היה שולח לי אותות מצוקה - זרמים חשמליים דוקרניים, סחרחורות, בחילות, תחושת סף עלפון ורעדים קטנים. אז הקפדתי לקחת, לא בגלל שההקלה הספציפית נדרשה - שהרי המשבר הקונקרטי חלף - אלא בגלל שפחדתי מתופעות הלוואי במקרים בהם שכחתי ליטול את התרופה; וגם כי האמנתי שהתרופה מסייעת לי לשרוד את היומיום ולתפקד במידה הנדרשת. אולי ״נסבלת״ היא המילה הנכונה יותר לעניין.

שנים חלפו. שלוש או ארבע. ומצאתי עצמי שוב, מצוי על פי תהום נפשי. סובל מביטויים עזים, כמעט בלתי נשלטים, של חרדה, ובתדירות גבוהה, ובעוצמה גדולה, מכפי שחוויתי, או שזכרתי שחוויתי, בעבר. בצר לי פניתי למכווץ ראשים. שוב. הוא אמר שהשפעתו של ה״ווייאפקס״ אינה אפקטיבית עוד וכי הגוף למד לעקוף אותו ולהתחסן בפני השפעתו. הוא רשם לי ״פרוזאק״, במקום. זה היה נורא. בשבועות הראשונים למפגש עם ה״פרוזאק״ הייתי עלה נידף. עזבו את התגובות הרגשיות - גופי כמעט והתפקע. צלצולים באוזניים, צמרמורות ממושכות, גירוי בלתי פוסק בעור, עצירות, אימפוטנציה, והנורא מכל - חלומות בעתה. סיוטים ליליים נוראיים, ממושכים ותדירים ובלתי פוסקים, שהפכו את השינה עבורי לעילה לחרדה מרגע הכניסה למיטה. הרגשתי שאני מתפרק. שבתי לפסיכיאטר. ״הפרוזאק לא טוב לך״, הוא אמר ורשם לי ״ציפרלקס״. עשרים מיליגרם. זללתי את הכדור בקפדנות ובנאמנות ובחלוף ימים ושבועות בודדים, המצב השתפר. תסמיני ה״פרוזאק״ התנקו מגופי ואותם החליפה תלות חדשה, התמכרות לכל דבר, בקהות החושים שזימן לי ה״ציפרלקס״.

עכשיו, חשוב להבין - התרופה אינה משעה את החרדה או הדיכאון, ורחוקה מלהעלימם, אבל היא נותנת לך תחושה שהם ניתנים להתמודדות; שיש בכוחך לתפקד, במידה סבירה - לעיתים למעלה מסבירה ולפעמים למטה מסבירה. הטווח קטן. המנעד הצטמצם. הייתי מסוגל לשלוט בקשת רגשות שבעבר הייתה שולטת בי ומנהלת אותי. זו הייתה הקלה. התרופה אינה מעניקה כוחות. היא אינה מגרשת מחשבות שווא. אינה הופכת פסימי לאופטימי. אין לטעות בכך. התרופה מאפשרת לפסימיסט להמשיך למרות הפסימיזם המאיים להשביתו. הנה - מצאתי את שביקשתי לתאר: התרופה מסירה את איום ההשבתה שחל תדיר על הנפש. הנפש הזאת לא תשבות. הגוף הזה - נוע ינוע.

אומרים שהתרופות מחלישות את היצירתיות ומדכאות את התחושות - השליליות וגם את החיוביות. אבל כשעוצמת הרגשות השליליים כה דומיננטית, העסקה שנכרתת - קהות חושים כללית (רפה. לא זומבית) בתמורה לאובדן יצירתיות מסויים ויכולת לחוות עונג, סיפוק, שמחה או הנאה עמוקה; ובכן, העסקה הזאת נדמית הוגנת למי שהחרדה הולכת לצידו כל חייו, באשר יפנה, וברצותה - היא משביתה אותו. לא ולא! איסור שביתה, זוכרים?

ממשיכים.

לפני מספר חודשים זיהיתי שתגובות החרדה שלי נעשות ממושכות ועזות יותר מהרגיל. כמו אז. איזה ״אז״? איני יודע עוד לומר - אבל איזה ״אז״ כלשהו שקשור להשפעת הכדור ולתודעת ההיזקקות של הנפש לו, כקב, כעוגן, כבולם זעזועים. כך או כך - הזעזועים לא נבלמו. נהפוך הוא. הם התגברו. מצאתי עצמי שוב על פי התהום. פאקינג איי - איך זה יכול להיות? הרי אני עוטה את שיריון ה״ציפרלקס״ עליי! אז זהו: שהנפש, ובעיקר המנגנונים הכימיים שלנו, בריות משונות ותבוניות עד מאד המה. הגוף, למדתי, נלחם בפולש. ו״ציפרלקס״ הוא פולש לכל דבר. והגוף לומד לפתח עמידות מולו. עם הזמן. גרוע מזה - כאקט של השבת מלחמה שערה לפולש, שמנסה לפגוע ולשבש את המנגנונים הפנימיים שלנו, הגוף מפתח לא רק עמידות, כי אם תוקפנות. הוא מעצים את המלחמה בסם, מתוך מטרה לדכא את השפעתו, ובהפוך על הפוך, אירוני ומושלם, הוא מעצים את התסמינים שטבועים בו, אותם נועד ה״ציפרלקס״ לדכא מלכתחילה. ובשפת חכמינו: ברבות הזמן ה״ציפרלקס״ בא לברך ויוצא מקלל. בא לרפא והופך להיות מאיץ ומעצים המחלה.

קראתי על כך רבות בשבועות האחרונים. הרבה יותר מדי, למען האמת, והחלטתי להיגמל מהתרופה. פסיכיאטר עמו שוחחתי הציע לי לשנות מינון או להחליף תרופה, אבל אני את הקרקס הזה החלטתי להוציא מחיי. זו לא ההתמכרות, זו לא התלות, אלה לא התסמינים, שהביאו אותי לבסוף להחלטה - זו ההבנה שהתרופה פועלת במחזור שטני שבסופו של מסלול הורס יותר מאשר מתקן, מחריב יותר מאשר בונה. אז החלטתי להיגמל. התייעצתי עם חברה ידענית גדולה בעניין והיא הדריכה אותי בהפחתת המינון המבוקרת מהגוף, כדי לא לייצר אפקט של שוק או טראומה מההפסקה הפתאומית; ובחלוף שלושה שבועות הפסקתי ליטול את הגלולה לחלוטין. כמו מעשן כבד שנפטר מכל קופסאות הסיגריות והמאפרות והמצתים, גם אני: השמדתי כל נוכחות לתרופה בארון שלי.

הימים הראשונים היו קשים. הגוף נאבק. הנפש הסתחררה ונרעדה. הזרמים חזרו. השינה הייתה מסוייטת. ושוב - העצירות הזאת. אבל בחלוף שבועיים, הרגשתי טוב יותר. תנודתי הרבה פחות. והרגשתי משהו נוסף - שהקצוות שלי התחדדו. לטוב ולרע. מצאתי עניין רב יותר במילים שקראתי; כוח הכתיבה שלי נעשה חזק ונחוש מאי פעם. טעמו של המזון נעשה עז יותר. אפילו כושרי הגופני השתפר. אבל ידעתי שהאתגר עדיין לפניי. ידעתי שדי ביום אחד מסוייט, מונע בטריגר של התרחשות, בכדי שאחזר שוב על הפתחים של הסם. וזה סם לכל דבר, אין לחשוב אחרת. וגם לא לומר.

ואשר יגורתי - בא לי. היום עברתי את אחד הימים המטרידים והקשים יותר שעברו עליי מזה זמן רב, ושעה שאני מתמודד עם הנדרש, עם פי התהום המתקרב, מוחי ונפשי וגופי ניהלו ביניהם קרב מודעות לגבי המתחולל בעולם האמיתי, לזה הפנימי ולזה שמתפתה לפנות לסם כדי למצוא הקלה. רק הקלה. הקלה ותו לא. אבל לא נכנעתי לפיתוי. נמנעתי מה״ואבן״ (תרופת הרגעה שבה הייתי משתמש במקרי קיצון) ו״ציפרלקס״ לא היה אפילו אופציה. היישרתי מבט לרגשותיי, חוויתי אותם, התמודדתי איתם. לא שבתתי. אפילו לא לרגע. כן, היה דרעק שלא מהעולם הזה. אבל עמדתי שם, מול הרגע, ויכלתי לו. יכלתי לו בהיבט של התמודדתי איתו. לא ברחתי. לא קרסתי. לא התפרקתי. הבטתי בעיניו של הרגע וידעתי שאני מסוגל לו. מפחיד ומחריד ככל שיהיה, מצמית ומפתה לכניעה ולתבוסה רגשית, אני מסוגל לו.

והניצחון הקטן הזה, שחוויתי היום, על ה״ציפרלקס״ ועל נפשי המאיימת לפעמים להתפקע מרוב חרדה, היה ניצחון גדול. ניצחון גדול מאד. אני מרגיש בסוף היום הקשה הזה, שיש בי את כוחות הנפש לגבור על שדיי, ולשכלי ולהיגיון הבריא שלי לעשות סדר במחשבות שאין בהן כל היגיון; ושיש בי אומץ ונחישות וכח יותר משהיו בי. סליחה, עליי לתקן: אומץ ונחישות וכח בדיוק כפי שהיו לי מאז ומעולם ופשוט בחרתי לדכא גם אותם קצת, לטובת ההקלה. אז לא היה לי קל. אבל הוקל לי. ולראשונה מזה שמונה שנים בערך, נדמה לי שהיום שמעתי לראשונה את קולי הפנימי - והוא לא הבעית אותי. היינו הוגנים וישרים אחד כלפי השני. אפשר ומדובר בתחילתה של ידידות מופלאה.

החיים הם נס, ליידיז אנד ג׳טנלמן. וההוכחה לכך היא האדם. ואני אדם, שבוחר בנס החיים.

שי גוֹלדֶן הוא סופר, עיתונאי ואיש טלוויזיה ישראלי.