להיות אמא: זכרונות מצום תשמ"ד

$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('4645a53c-0d9c-483f-936e-fba645d48f58','/dyncontent/2024/3/21/79c4fc7d-daf2-4d30-9381-e64313eaf03f.gif',17653,'די אוון אייטם כתבה ',525,78,true,26587,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('4645a53c-0d9c-483f-936e-fba645d48f58','/dyncontent/2024/3/13/eba24287-81c1-4524-8420-9aa872b7d7a6.gif',17612,'סמי שמעון אייטם כתבה ',525,78,true,26587,'Image','');},15]]);})
להאזנה לתוכן:

בכל פעם שחלף הרעב בראשי, המחשבה על העולם מושמד בגלל חוסר היכולת שלי לדחות סיפוקים חלפה לנגד עיניי, והגבירה את הסבל שחשתי בגופי. נפשי היתה מעונה. הכי מעונה

ביום הכיפורים של שנת תשמ"ד ליאור אמר לי שכדאי לי לצום עד הסוף. הוא אמר את זה בקול הרציני שלו, שיודע הרבה דברים על העולם וגם את העובדה הזו שבשנת תשמ"ד העולם יושמד ואם אני אצום יש סיכוי שזה לא יקרה.

המחשה: shutterstock

בשנת תשמ"ד, כשהעולם כולו נישא על כתפיי, הצלחתי לגייס את תעצומות הנפש כדי למשוך את הצום עד הדקה האחרונה.

ריח העצים בשדרות חיים גורי בישר על בואו של הסתיו והבטן קרקרה לי מהרגע שהצום נכנס, אבל על העמודים בשכונה היו תלויים שלטים והמילה תשמ"ד קפצה מכל עבר.

בכל פעם שחלף הרעב בראשי, המחשבה על העולם מושמד בגלל חוסר היכולת שלי לדחות סיפוקים חלפה לנגד עיניי, והגבירה את הסבל שחשתי בגופי. נפשי היתה מעונה. הכי מעונה.

בחצר בית הכנסת ישבתי עם אמא וכל הנשים ושמעתי רכילות עדכנית על כל הבאים בשעריו. אחר כך סבא יצא מבית הכנסת וכולם עמדו בתור כדי לנשק לו את כף היד ולקבל ברכה.

לסבא היו עיניים שמחות, אפילו שזה היה בשנת תשמ"ד. אפילו שאני ידעתי והוא ידע שהיו ילדים בכיתה שלי שלא צמו, הוא חייך, כאילו אמר שאם כבר נושמד, אז עדיף בחיוך.

בבוקר כשכולם יצאו לרכוב על אופניים, אמא אמרה שזה לא ממש כדאי כי זה יעשה אותי צמאה, אז שכבתי על הספה בבית של סבתא ובהיתי בתמונות בספרי מתכונים.

גם הדברים שהכי לא אהבתי, כמו במיה, נראו לי טעימים. זו היתה הפעם הראשונה וכנראה האחרונה בחיי שפתחתי ספר מתכונים.

בשעות הצהריים התחילו להגיע כל אלה שרכבו על אופניים והם היו צמאים ורעבים, אז אמא הוציאה להם לאכול ואמרה לי שכדאי שאשב במרפסת כדי שלא אתגרה, אבל הריח של האוכל הגיע עד המרפסת וזה הפך לי את הבטן שנדבקה לגב ואת הלשון שנדבקה לחיכי, וכבר לא היה אכפת לי מהשמדת העולם.

"נשארו עוד שבע שעות", מישהו אמר וזה נראה לי כמו נצח.

כשנותרו עוד חמש שעות לקחתי מאחד הילדים הקטנים ביסלי גריל אחד, בודד, והחבאתי בכיס של המכנסיים.

הבטחתי לעצמי שברגע שיצא הצום זה הדבר הראשון שאני אוכל. כל תאוותי למזון התנקזה עכשיו לתוך המוצר הבודד הזה ששכן בכיס מכנסיי.

ליאור היה עסוק במשימה להציל את העולם מפוטנציאל ההשמדה ואני הסתובבתי עם ביסלי בכיס, שהריח שלו עשה לי סחרחורת.

בשנת תשמ"ד, בשירותים של סבא וסבתא החזקתי ביד ביסלי גריל וקירבתי לאף וזה היה הריח הכי טוב שהרחתי בחיי.

שעתיים לפני סוף הצום דחפתי אותו לפה ובלעתי הכל. ליאור אמר לי פעם שאלוהים רואה הכל, אבל לא את מה שאנשים עושים בשירותים כי זה מקום אינטימי.

בשנת תשמ"ד שברתי את הצום עם ביסלי גריל שעתיים לפני הסוף ואיכשהו העולם לא נחרב. אבל למדתי שהרכילות הכי שווה נמצאת בחצר של בית הכנסת.

צום מועיל וחתימה טובה.

 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה