תמונה ראשית


על הדרך של השינויים, העיכובים ועל כל הדברים שאין לנו שליטה עליהם בעצם

כשאת בדרך לאנשהו, תמיד כדאי שתדעי את הדרך. זה תורם לחיזוק הביטחון העצמי, וזה גם מונע לחץ. אבל נניח שיש לך את שני הדברים האלה – את הידע והביטחון, כדאי שתהיה לך אבל "רק ליתר ביטחון" אחד קטן כזה. איזה גברת נחמדה מהטלפון שתעדכן אותך אם יש עיכובים בדרך ואם כדאי דרך חלופית.

צילום: אלרן רוזנטל

השבוע חשבתי לעצמי כשהייתי במונית בדרך חזרה מצילומים אם הגברת הנחמדה מהטלפון עושה עליי ועל הנהג מונית ניסוים בדרכים חדשות שהיא מנסה לשווק או שמא הנהג הבטיח לה להתחלק חצי חצי בהכנסות מהנסיעה שלי. ובגלל זה, מכל הדרכים במדינת הפקקים, על הדרך הכי פקוקה – נסענו.

ואני יושבת מאחורה, מסתכלת על הוויז מקפיצה את הזמן כל כמה דקות. עוד חמש דקות, עוד שתיים, עוד ארבע... רציתי לחשוב שזה מרפי, שתמיד חייב להזכיר את קיומו כל כמה זמן אבל העדפתי להתרכז בזה שאולי זה סימן משמיים שזה לא יהיה כזה נורא לדחות את האימון שלי בעוד יום. וכאילו מה נראה לך שאת מחליטה הכל? אולי אלוהים רק רוצה שאנוח קצת.

ברדיו רצים בפול ווליום ג'ינגלים של פרסומות שיתעקשו להישאר אצלי בראש עד הערב, והנהג הנחמד מציע לי סוכריות כל כמה זמן ואומר לי שאני מזכירה לו את הבת שלו, בגלל זה לקח את הנסיעה.

צילום: אלרן רוזנטל

אני מותשת אחרי היום הזה ועדיין כנראה מאחרת לאימון, אין לדעת, הכל עוד פתוח ואני מסתפקת בידיעה שלפחות – ניסיתי.

אני מסתכלת על המכוניות בפקק, האנשים בתוכם כל אחד בפוזה שונה, יש את הלחוצים עם ההגה על החזה, את המותשים עם היד על החלון ואת העצבניים עם היד על הצופר שלא מורידים ממנו את היד. אילו רק היה אפשר לעשות שכל מי שצופר לאחרים הצפירה הזאת תשמע גם אצלו באוטו זה היה יכול להיות נהדר! וכל כך הרבה יותר נעים בעולם. אז אם יש מישהו שקורא את הבלוג הזה עכשיו והוא במקרה יזם כזה או אחר – קח רעיון, חינם אין כסף.

אותם האנשים שאני רואה בפקק בפוזות השונות ובמצבים השונים, אני רואה שהם לא לבד. גברת GPS איתם להדריך אותם בדרך, להזהיר אותם ממוקשים ולדווח להם על עיכובים.

הם די מזכירים לי אותנו, אותם קופסאות פח על גלגלים. כולנו בעולם הזה בדגם שונה, בשנת ייצור שונה, עם מנוע שונה והקילומטרז' של כולנו קופץ.
הרבה אנשים יודעים את הדרך בכביש שנקרא החיים שלהם, אין להם צורך בגברת GPS שתראה להם באיזה דרך עדיף לנסוע. הם יסיימו תיכון, יתגייסו לצבא, ילכו ללימודים אקדמאיים, ימצאו עבודה במקצוע שהם למדו, יתחתנו וכו.. אבל מה קורה כשלאותם אנשים, פתאום הGPS משתלט על המכונה שלהם ומודיע להם משום מקום שהוא "משנה מסלול" או יותר גרוע.. הצפצוף הזה שמרעיד את הלב כל פעם מחדש כי אתה יודע שהנה, עוד עיכוב בדרך אל היעד המבוקש.

צילום: שניה הדר
ויש אנשים שהם נמצאים על הכביש והם זורמים עם העיכובים, ועם השינויים במסלול וגם כשיש עבודות בכביש, הם יזרמו עם הדרך אבל היעד שלהם – לא כל כך ברור להם. הם ידעו לאן הם ירצו להגיע, או כך לפחות יחשבו אבל לא תמיד ידעו איך, איך מגיעים. ובגלל זה הם צריכים מורה דרך, במקרה של המכונית GPS, במקרה של האנושות – מורה דרך. מישהו שיגיד להם שהם בדרך הנכונה, שהם צריכים לחזק אולי פה ושם איזה קפיץ בערכת הערכים שלהם, אולי לשמן את הצירים של דלת הלב שלהם אבל כל עוד מישהו לא יגיד, הם עלולים ללכת לאיבוד. מורה הדרך שלנו יכול להיות נוכח בחיינו בכל מיני צורות. הורה, פסיכולוג, רב, חבר, קואצ'ר וגם אפילו וויז.

הרבה פעמים גם כשאנחנו עם השליטה על ההגה, זה בסדר אם לא נדע בדיוק מה המסלול שלנו, וגם אם כן, אולי בעצם אין לנו בכלל שליטה עליו. בשנה האחרונה כולנו קיבלנו "חישוב מסלול מחדש" בדרך שלנו או עיכוב כזה או אחר. ובכל זאת אנחנו ממשיכים לנסוע. ואולי בעצם, היעד הא כבר לא כל כך חשוב כמו הדרך , מה למדנו בדרך, מה השארנו למזכרת, אנחנו בכלל נהנים מהדרך?
אלו תמרורים שלא לימדו אותנו בתיאוריה, כדאי לשים לב גם אליהם...
כשירדתי מהמונית, גיליתי שנשארו לי עוד 10 דקות לפני האימון. צחקתי על מרפי, עוד פעם אתה חייב להתערב?

ממני אליכם, עם המון אהבה ואיחול לדרך כיפית ומהנה!
שניה.

 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה