בערב שישי עלתה לראיון בפריים טיים של חדשות ערוץ 2 - השחקנית לימור גולדשטיין בו היא ספרה שהותקפה מינית בידי שחקן תיאטרון לפני 25 שנים!

וכך היא מספרת:

"גרתי בדירת חדר, ככה שאפשר היה להתיישב רק על המיטה. הוא התיישב, קרא לי לשבת לידו, התיישבתי לידו, הוא דחף ידיים, אני ממש לא הייתי בעניין. אני בעיקר זוכרת אותי שולפת את הידיים שלו ממני ונועלת את השיניים כדי שהוא לא יחדור אליי עם הלשון. זו הייתה סיטואציה מבהילה ומפחידה, להיות לבד עם אדם מאוד חזק. הריח שלו רודף אותי עד היום.

לא הוצאתי מילה, לא ביקשתי שיפסיק. הפה שלי היה נעול. זה כמו שאתה מרגיש שאתה הולך לטבוע או למות. זו סיטואציה מבהילה ומפחידה".

 כשהוא הבין שהיא לא בעניין, הוא קם , שאל אם תרצה לראות אותו עוד פעם והיא ענתה לו –"לא'".

אני חייב להתוודות - שכשמעתי את הראיון, הרגשתי מאוד נבוך...באטימותי הגברית, הסיטואציה נשמעה לי כנורמטיבית ... בטח לתקופה בה גדלתי, הסרטים מהם ינקתי, השיחות אותן ניהלתי עם חברים וידידות...סיטואציה בה גבר מחזר אחרי בחורה – מבין משהו אחד (בעיקר כשהתקבל לביקור בדירתה), אך היא הבינה משהו אחר...שהיא הותקפה מינית....

להבנת הגבר הנורמטיבי -  

הוא ניסה....בשלב הראשון היא לא הפסיקה אותו (כי  הייתה בהלם לטענתה אבל איך הוא אמור לדעת שזאת הסיבה?). כשהוא התקדם עם הידיים, היא דחתה אותו בצורה ברורה ואז הוא הפסיק וקם ללכת, שאל אם ברצונה להיפגש עימו, אמרה שלא... וכך נגמר הסיפור!

אז זהו שלא... מסתבר שהסיפור מבחינתה לא נגמר...ממש לא! הוא השאיר בה צלקת שגבר סביר מתקשה להבין (ומשיחות עם נשים מסתבר שאף הן התקשו להבין את הטראומה מהמקרה הנ"ל).

חלילה לי מלשפוט את תחושתה הסובייקטיבית של לימור גולדשטיין, אבל ברור לנו שיש פערי תפיסה גדולים שחובה לבחון.

רוב האנשים שאני מכיר (גברים כנשים):  היו רואים במקרה חיזור שלא צלח, אי הבנה בין גבר לאישה שהסתיימה ברגע שהגבר הבין שהיא פשוט לא רוצה.

אולם לימור ואנשי התקשורת  ראו במקרה חוויה טראומטית שליוותה אותה במשך 25 שנה! חוויה כל כך קשה ששוה כתבה בפריים טיים של היומן מלווה באין ספור פרומויים...

יכול להיות שמשהו אצלי, אצל רוב הגברים ולא מעט נשים דפוק הכיצד אנחנו לא מצליחים לקלוט את המעשה הנורא... את המקרה הטראגי מנקודת מבטה...?

לאור אטימותי לסיטואציה, לאור רצף וריבוי חקירות המשטרה על הטרדות מיניות מצד גברים שנחשבים למאוד נורמטיביים בלשון ההמעטה,  חובה עלנו לנסות להסתכרן בנינו ולהגדיר את מסלול החיזור מחדש!

עובדתית, אלו הם דרכי החיזורשגדלנו עליהן :

כעקרון, גברים ונשים אמורים להמשך זה אל זו (כשאין התאמה גופנית, מנטאלית, מוסרית/חוקתית וכו'... מוחם אמור לנטרל אופציה זו).

גבר אשר מכיר אישה ומעוניין לבחון קשר אינטימי עימה, הדרך המקובלת היא:

להעביר מסר ראשוני זהיר, לבדוק את הדופק של הצד השני ולבחון תגובה.   

בכל מקרה נאמר לנו שתפקידו הגברי הוא לעשות את הצעד הראשון...

אם שלב הגישוש עבר בשלום, כלומר בלי תמרור עצור...הגבר אמור לנסות וליצור מפגש ב4 עיניים, רצוי במקום אינטימי.

במידה והאישה לא מעוניינת היא מתחמקת מהמפגש.

הגברת אישרה את הפגישה? הגבר הסביר יסיק מכך כי יש מקום לאופטימיות זהירה.

בשלב זה או אחר של הפגישה, הגבר  יבחן אופציה לחתור למגע...

אם האישה לא מעוניינת היא אמורה להצהיר על כך במילים או בשפת גוף ברורה והגבר נענש במקום על כך שהוא לא תרגם נכון את כונותיה ורצונותיה של האישה - עונשו הוא חווית הבושה והאגו שנפגע. או כמו שאומרים החבר'ה – פאדיחה!

הקונפליקט שנוצר :

היכן נמצא הגבול בין החיזור/גישוש להטרדה?

האם כאשר מתקיים מפגש במקום אינטימי זה השלב לחתור למגע?

האם היא תעלב מניסיון זה? או שמא להפך, היא תעלב מהחוסר ניסיון לחזר אחריה ?

ואם ניסינו והיא התחמקה בעדינות האם זה מהסיבה כי לא יאה ליפול לזרועותנו בניסיון הראשון...?

בשלב זה, הגבר עדין לא יודע האם הוא נדחה מסיבות טקטיות, לתת לו להתאמץ.... או מאחר והוא פשוט לא רצוי/ראוי/רלוונטי.

מה שבטוח הוא שאם התגובה השלילית היא אגרסיבית...עליו להבין את עצמו מיד...להתנצל ולהחליף תקליט במידית.

אך אם התגובה היא התחמקות עדינה, האם עליו לבחון את מקורה של אותה הדחיה? האם אי האמירה חד משמעית וברורה לאוזן מצד הגברת....נובעת מנימוס/כבוד כלפיו/חשש מלפגוע וכו' או שמא הוא משמעותה שעליו להתאמץ יותר כדי להשיג אותה והוא מוזמן לניסיון שני...?

איך נדע?

החשש מלהפוך מגברים נורמטיבים למפלצות בפוטנציה הם הדרך הבטוחה ללקות באימפוטנציה!

הפתרון?

האופצייה הטובה ביותר מבחינתנו היא להעביר את השרביט החיזור לנשים?

האם גם אתן בעד?