ראיון מיוחד עם אל"מ נירה שפק תושבת כפר עזה - יחידה מובחרת של אישה אחת

$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('eae70f10-aedb-4427-94bb-047fde8fb720','/dyncontent/2024/3/21/79c4fc7d-daf2-4d30-9381-e64313eaf03f.gif',17653,'די אוון אייטם כתבה ',525,78,true,26435,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('eae70f10-aedb-4427-94bb-047fde8fb720','/dyncontent/2024/7/11/58704baf-68d4-48d4-9a6e-e45b037a459b.jpg',18157,'אופן ואלי אייטם כתבה 2',525,78,true,26435,'Image','');},15]]);})
להאזנה לתוכן:

במסגרת שירותה הצבאי נירה שפק הייתה האישה הראשונה שכיהנה בתפקיד קצינת אגף מבצעים של בסיס מודיעין וסיור, היא כיהנה גם כקצינת אגף מבצעים של בסיס האימונים של זרוע היבשה והייתה מראשונות מסיימות מסלול פיקוד ומטה בצה"ל. היא שימשה יועצת בכירה למנכ"ל המשרד להגנת העורף והייתה גם חברת כנסת מטעם 'יש עתיד'. עוד לפני כעשור התריעה מעל כל במה אפשרית על מצב הבטחון הלקוי ביישובי הדרום, על כיתות הכוננות שאינן מצוידות כראוי, כמו קראה מראש את הסכנה המתקרבת שתפקוד אותנו. היא אף גיבשה תכנית מקיפה להגנת העורף. ב-7 באוקטובר, בתוך הכאוס הנורא, היא הפעילה ביוזמתה סוג של חמ"ל בקיבוץ 'כפר עזה' בו התגוררה, ובזכותה ניצלו רבים מתושביו. היא בוועד המנהל של הקונגרס הציוני ומקיימת קשרים עם קהילות יהודיות בעולם למען ישראל, היא חדורת אומץ ויושרה, מסתכלת למציאות ישר בעיניים ויורה גבוה, להמשך עשייה ציבורית רחבה. קבלו שיחה עם פייטרית-פטריוטית אמיתית

נירה שפק בעוטף עזה. קרדיט - צילום פרטי

מה הביא אותך לגור בנגב, ב'עוטף'?

"גדלתי ברחובות. לא היו לי מחשבות לעבור דרומה. הייתי 26 שנה בצבא, התחלתי כקצינת חי"ר. בארבעה מהתפקידים שמילאתי הייתי האישה הראשונה בצה"ל בתפקיד. בשלב מסוים רציתי להתמנות לתפקיד של קצינת אגם של מו"ס (בסיס של סיירות, של פלס"רים, מודיעין) שמעתי סביבי "אין לך סיכוי", בעיקר על רקע מגדרי, אבל לא וויתרתי, ממש נלחמתי להשיג את התפקיד. הגעתי ללשכה של מפקד הבסיס, חיכיתי לו. בסוף נכנסתי אליו לראיון ובמסמך סיכום הפגישה נכתב: "הנ"ל תתמודד לתפקיד אם היא תעתיק את מקום מגוריה". סיפרתי לבעלי על הריאיון, הוא קצין משטרה והוא מיד אמר לי: "צבא ומשטרה יש בכל מקום בארץ, אני יכול למצוא מקום. אם את רוצה את התפקיד, בואי נעבור לדרום", ואכן קיבלתי את התפקיד''.

''ידעתי שנעבור לאזור בסיס צאלים, לא הכרתי את הסביבה, לא ידעתי בכלל איזה ישובים יש שם. היו לי חששות לגבי הילדים (שינוי מערכות החינוך, החוגים שלהם, מעבר לסביבה חדשה, בית חדש) התייעצתי עם חברים של בעלי שגרו בדרום והגענו לקיבוץ 'עין השלושה'. גרנו שם 6-7 שנים והתאהבתי בנגב. התאהבתי במקום, באנשים, בקהילה, באווירה ומאז אנחנו בנגב. בשלב מסוים עברנו לקיבוץ 'כפר עזה' ושם גרנו עד ל-7 באוקטובר. תמיד חיפשתי אתגרים, למלא תפקיד משמעותי, המקום הפיזי שבו אמלא את התפקיד מעולם לא היה פקטור שחסם ממני לקבל החלטות לגבי תפקידים שמילאתי".

במהלך שירותך בצה"ל מילאת תפקידים מאוד משמעותיים (חלקם ממש תפקידים פורצי דרך לנשים) את בדרגת אלוף משנה בצה"ל, איזה מתפקידייך מבחינתך היה המשמעותי ביותר?

"בכל תפקיד שבו הייתי היה לי חשוב להשפיע, לתרום לשיפור, לסלול דרך. רוב התפקידים המשמעותיים בצבא הם תובעניים, את צריכה להיות זמינה 24/7 אין לך יום ואין לך לילה, את 'מוקפצת' בשבתות וחגים. מי שמגיע לתפקידים מהסוג הזה מגיע מתוך שליחות. הגישה שלי היתה כזו שאת לא באה לעבודה, את באה לעבוד. הצבא הוא אחת המערכות החשובות במדינה. היכולת שלך בצבא להשפיע על הדור הבא היא מאוד משמעותית, יש בזה גם מהלך חינוכי-ערכי. דרך ארץ- דרך ערך''.

''במלחמה-מבצע הזה של אחרי ה-7 באוקטובר ראינו באופן מוחשי את המשמעות של המושג "אחרי" בצה"ל, ראינו מפקדים שהובילו כוחות ונפלו, בבחינת "ממני תראו וכך תעשו". הערכים והדוגמא האישית הם נר לרגלנו. בכל מקום במערכת שבו פתחתי דלת, הטבעתי חותם, ביצעתי מהלכים שהשפיעו לטובה על תפקוד המערכת, על איכות המקצוענות, תרמתי לקידום נשים בצבא, פעלתי מתוך שליחות פנימית אמיתית למען בטחון ישראל. הדרך וההשראה, המנהיגות, היכולת לתת ולקבל מהמפקדים ומהפקודים שלי – בכל אלו הסיפוק שלי, בכל אלו טמונה המשמעות".

צה"ל מהווה סביבה גברית יחסית, תתייחסי לזה

"אודה שהצטרכתי להפעיל מאמצים ולהילחם על חלק מהמהלכים שהובלתי ומהתפקידים שמילאתי בצה"ל. אין ספק שכאישה בוחנים אותך כל הזמן, את גם סופגת הערות שאף אחד לא ישמיע אותן לגבר בתפקיד דומה. מעולם לא וויתרתי על מטרה שסימנתי לעצמי בגלל 'מגדר'. אני תמיד אומרת: 'אל תעשו לי כתבות-צבע על נשים, אנחנו לא 'נשות מחמד', תאפשרו לנו להתקדם'! אני לא צריכה כותרות וסיסמאות יפות, רוצה לראות עשייה ת'אכלס. במלחמה הזו ראינו את הלביאות האמיתיות, הנשים: הטנקיסטיות, המפקדות, התצפיתניות, קצינות המודיעין, הלוחמות, השוטרות, ה'קרקליות' - הן אלו שהתייצבו ביום פקודה (וגם לפני) ופעלו בשטח. הן אלו שעוד לפני האירוע הנורא התריעו והציפו את הבעיות לדרגים 'למעלה', ללא מורא, באומץ ובאחריות. אבל הדרך לשוויון עוד ארוכה. יש לוחמת שהיתה בצוות שהוביל את טנק הלוחמות שהציל עשרות תושבים ב-7 באוקטובר, היא יצאה לקורס קצינות ואמרו לה שם שהיא לא שובצה ל'השלמות', כי יש גורמים דתיים שלא רוצים שהיא תעשה איתם 'השלמה', זה מקומם. גם ב'דיון שיבוצים' האחרון אף אישה לא 'סוכמה'''.

''נכון שהדלת נפתחה ושנשים בצה"ל מבצעות היום תפקידים שבעבר לא היתה להן גישה אליהם, אבל צריך להשאיר את הרגל 'בפנים' על סף הדלת ולא 'להירדם בשמירה' בהקשר הזה. גם בבחירות המקומיות שנערו במרבית היישובים והערים לאחרונה מספר הנשים בעמדות מפתח ברשויות לצערי לא גדל. יש עוד הרבה לעשות לקידום הנושא. הייתי רוצה לראות הרבה יותר נשים בעמדות מפתח בכל תחומי החיים: בצבא, באזרחות, במוניציפלי, בפוליטיקה, בכלכלה, בעסקים".

קיבוץ בארי, ביום שאחרי. קרדיט - תוכן גולשים ע"פ סעיף 27א'

את פעילה בקהילות היהודיות בחו"ל, בקונגרס, בסוכנות היהודית. איזה רשמים יש לך מהפעילות הזו?

"הקשר ליהדות התפוצות תמיד עניין אותי. אני בוועד המנהל של הקונגרס הציוני. גם כשהייתי חברת כנסת הייתי בקבוצת הידידות של 'הסוכנות היהודית'. לאחרונה השתתפתי במפגש בניו-יורק בקונגרס בפאנלים שונים. בעבר היתה בישראל גישה שלפיה מי שלא חי בארץ, שלא 'יטיף' לנו ולא יעביר עלינו ביקורת. היום המצב שונה, אירועי ה-7 באוקטובר הבהירו ליהדות התפוצות שקיומו של הבית בישראל הוא לא מובן מאליו, שצריך להילחם למען בטחונו ויציבותו. רבים מהם התעוררו והבינו שהעובדה שישראל תמיד תהיה אופציה עבורם היא לא מובנת מאליה. היו שנים בהן רבים מהיהודים/הישראלים שחיו בחו"ל לא היו מחוברים לישראל ולא חשו זיקה עמוקה למדינה, עכשיו הם חשים הרבה יותר מעורבים ומבינים (לפחות חלקם) הרבה יותר לעומק שיש להם תפקיד בחיזוקה של ישראל. ראשי ארגונים וקהילות סיפרו לי שאחרי אירועי ה-7 באוקטובר הצטרפו אליהם המון חברים חדשים. אני גאה להיות יהודייה וכשאני בחו"ל אני בראש מורם, בביקור האחרון בחו"ל לפני כשבועיים ענדתי את המגן דוד ואת ה"חי" בגאווה ואת דיסקית החטופים. כך אני מסתובבת עכשיו בכל מקום בעולם שאליו אני מגיעה: ישראלית יהודייה גאה".

עסקת שנים בביטחון ישראל, פעלת למען חיזוק בטחון יישובי הדרום, התרעת בכנסת שנים-לאחור ומעל כל במה אפשרית על המצב 'החשוף' שם, על כיתות הכוננות שאין להן נשק. שמעו אותך, אבל לא באמת הקשיבו?!

"הקשיבו חלקית. חלק כן הצלחתי לשנות, קידמתי מהלכים. הנושא של המענה ליישובי קו התפר/הגבול, הגנת העורך זה תחום ההתמחות שלי. זה בנפשי. כמחטי"ת באוגדת עזה (אגב, האישה הראשונה בתפקיד הזה) הייתי אחראית על העורף האזרחי. אני מכירה את הגזרה היטב, זו גזרה מבצעית, פיקדתי עליה ב"עמוד ענן" וב"צוק איתן". למדתי את מה שביצענו, תחקרתי מה ניתן לעשות טוב יותר. הגשתי תחקירים לגורמים הרלבנטיים, שימשתי יועצת בכירה לשר להגנת העורף (בקדנציות של אבי דיכטר ושל גלעד ארדן) ביקשתי להיות יו"ר וועדת המשנה למוכנות העורף. בסוף אני ביטחוניסטית. חלק מהמהלכים שיושמו לאחרונה מבוססים על התוכניות שהגשתי. ביקשתי לשים דגש על תכנית פינוי אזרחית בעת הצורך, עבדתי עליה רבות, השקעתי מפגשים ודיונים לקידומה, ואכן במבצע 'עלות השחר' היא עבדה יפה, אבל לצערי בתקופה הנוכחית הדברים לא מתנהלים כפי שאמורים היו להתנהל. שמעתי הרבה את המשפט "חזית שהיא עורף ועורף שהוא חזית" וזהו לא משפט קלישאתי, הוא מייצג מציאות, זה נכון לכל הגבולות שלנו, זה נכון לדרום, לצפון, לאיו"ש. זה אבסורד שהמשפט הזה היה כל הזמן באוויר, אבל בפועל ב''מאני טיים'' לא ידעו ליישם את האסטרטגיה שמאחוריו, גם בהיבט הצבאי וגם בהיבט המדיני. לא דאגו לנשקים לכיתות הכוננות, לקחו מהן את הנשקים, בטענה הזויה שיש גניבות נשק. אז תטפלו בגניבות, אל תקחו נשקים שנועדו להגן על אזרחים שגרים בסמוך לגבול עם עזה! התרעתי שנים מראש שביום שבו חלילה תהיה תקיפה ולא יהיו נשקים לכיתות הכוננות, אנשים יירצחו, הזהרתי שיהיה מאוחר מדי. אמרתי: "אל תבואו לבקש מהם סליחה אחרי שיקרה אסון".

''שאלתי 'למה אין אמצעי ראיית לילה לכיתות הכוננות'?! איפה 'כתוב' שמחבלים תוקפים רק בשעות היום?! מנעו מהן/מאיתנו את זכות ההגנה העצמית. לא יישמו כפי שמתבקש את תכנית הפינוי. נכון שאחרי אירועי ה-7 באוקטובר פינו תושבים מהדרום, חלקם בלילה, חלקם ביום-שלמחרת, פינו גם חוסים, וב'יד מרדכי' משרד הרווחה פינה קשישים ממוסד גריאטרי בצורה מרוכזת (כפי שהנחתי בתוכנית הפינוי המקורית) אבל התמונה הכללית גם היום, חצי שנה אחרי האירוע, לא טובה. אני אישית פוניתי למלון בשפיים, כמו יתר תושבי הקיבוץ. המשפחה שלי חיה בחדר אחד כבר חצי שנה. סיוט. אנשים נלחמים על פיצויים על אובדן הבתים שלהם, המשקים שלהם, הרכבים שנשרפו. במקרים של פעולות טרור, המדינה נכנסת בנעלי חברות הביטוח והיא זו שמפצה את האזרחים. התהליכים איטיים וביורוקרטיים''.

''הנה דוגמא: אם נשרף לך הבית בעקבות ה-7 באוקטובר ועשית ביטוח תכולת דירה נגיד סביב 200,000-300,000 שקל תקבלי פיצוי של 91,490 ש"ח, גובה פיצויים מקסימלי. אלמן/ה גרוש/ה יקבלו מחצית מהסכום. ראית פעם שקונים חצי מקרר או חצי מיטה?! הרי יש נוהל "משק לשעת חירום" עם פירוט לגבי כל משרד ממשלתי רלבנטי מה תפקידו בעת אסון כזה – איפה זה מיושם?! יש את 'רחל' - רשות החירום הלאומית, למה צריך להקים מנהלת נפרדת – 'תקומה'?! ולמה העיר אופקים, למשל, לא כלולה בתוכניות של 'תקומה'?! הרי נרצחו שם אנשים, נלחמו בגבורה, העיר ספגה מכה קשה. כנראה שהטיפול במפונים לא מספיק מעניין את מי שאמון על זה היום בכנסת. קיבלנו עסקנים, במקום עשייה פוליטית אחראית. המדינה במלחמה והם יצאו לפגרה. זה מדבר בעד עצמו".

ביום הטבח ב-7 באוקטובר וגם בימים הסמוכים אחרי, היתה תחושה שהמדינה 'לא באירוע'. את עצמך ממש הקמת בקיבוץ 'כפר עזה' סוג של חמ"ל-חירום ביוזמתך, כיוונת כוחות, הצלת אנשים, זיהית עשרות גופות. האם הופתעת מעצם האירוע, מהיעדר ההגנה, מההפקרה?

"הופתעתי. לא חשבתי שתהיה כזו חדירה מסיבית ליישובים. את לא מדמיינת מצב כזה כאוטי. אפילו אני עם הרקע הבטחוני שלי לא דמיינתי מצב כזה. היה כאוס עצום. הרי צה"ל שנים התאמן למצבים של ניסיונות חדירה, התרגילים של צה"ל היו בדיוק סביב זה. גם כשכבר התרחשה הפשיטה, שעות על גבי שעות, צה"ל לא היה שם להגן עלינו. כשאני חושבת על מה שעברנו שם בלי סיוע, אני לא מצליחה לישון בלילות, יש לי שבתות מאוד קשות. זה עדיין לא מאחורינו. אנחנו לוקחים איתנו את ה-7 באוקטובר לכל מקום. החטופים שלנו עדיין בעזה. אין לנו זכות קיום בלי שובם של החטופים''.

''ב-7 באוקטובר המדינה היתה בשוק, ולמזלנו המערך האזרחי פעל באינספור יוזמות עצמאיות: אנשים טובים הקימו חמ"לים, חילקו מזון, סיפקו מוצרים חיוניים, בישלו ארוחות, ארחו משפחות, סייעו לחיילים, שלחו חבילות לשטחי הכינוס, הסיעו לבתי החולים, היתה התגייסות אדירה ומרגשת של אזרחי ישראל, שמילאו את הוואקום הזה. כמובן גם אנשי זק"א שעשו עבודת קודש. השוטרים והשוטרות, היחידות המיוחדות. האזרחים נכנסו ביוזמתם בנעלי המדינה שלא היתה שם עבורם''.

''הבנתי די מהר ב'כפר עזה' שאנחנו לבד בתופת, שהמערכות לא מתפקדות התארגנתי לסייע, לכוון כל עזרה אפשרית, זה ממש לנהל את התופת כשבכל שנייה יש אירוע שנדרשת בו עזרה. נלחמתי על החיים שלנו, על הבית שלנו. בשלב מסוים טיפלתי בזיהוי גופות שהיו מפוזרות בשטח הקיבוץ, אספתי כל מידע מהמשפחות: צילומי שיניים, מידע לגבי קעקועים/תכשיטים/סימנים מזהים. כשהיה לנו זיהוי וודאי, הודענו למשפחות. זה חסך לעשרות משפחות להיקלע למצב מורט עצבים של חוסר וודאות והמתנה ארוכה לאיזשהו מידע''.

''אותי 'פינו' כשאני יחפה מיום הטבח מ'כפר עזה' למלון בשפיים. הייתי רק עם הבגדים שלגופי. מישהו מצא נעלי-אצבע ונתן לי. הבית שלי אמנם לא נחרב, אבל אני לא יכולה להיות בו. ביקרתי בו מספר פעמים והיה לי מאוד קשה, תחושה שהבית שלך מחולל. כולם בקיבוץ בתחושה שהבתים שלהם עדיין מחוללים. הכל עוד טרי וכואב. זה לא ש'נתקענו' שם: אנחנו מתפקדים ומסייעים לכל מי שניתן וחוזרים לחיים, אבל התופת עוד כל כך נוכחת 'באוויר'. אמא שלי שאלה אותי אם אני באה לפסח, אמרתי לה שאני עוד בשמחת תורה. מדברים על היום שאחרי, אני אומרת: מה עם היום של היום?!".

נירה שפק. קרדיט - צילום פרטי

איפה היה צה"ל לדעתך? איך זה שבמשך שעות ארוכות ב'עוטף' אנשים נשרפים, נטבחים, נערפים, נאנסים וחיל-האוויר וצה"ל בעצם לא בתמונה?!

"תשאלי את זה אחרת: תשאלי מה גרם/איפשר לזה לקרות, ואני אענה: בראש ובראשונה יהירות. חוסר מקצועיות ויהירות. שבוע לפני זה הייתי בכנסת בוועדת חוץ ובטחון ושמעתי שם ש"החמאס מורתע". היו לי שאלות קשות לגבי הגישה הזו והרגשתי שעושים לי טובה שמקשיבים לי. מבחינתי זה זלזול ביריב/באויב. יש שאומרים ''החמאס היו גיבורים על תינוקות נשים וזקנים חסרי אונים", אבל אני אומרת: בואו לא נתבלבל: הם לוחמי נוחבה, הם תקפו בסיסי צה"ל, חדרו לחמ"לים, רצחו לנו שני מח"טים, חדרו לאוגדת עזה, פגעו בטנקים שלנו, נטרלו את מערכות ההגנה שלנו...אסור לזלזל באויב וביכולות שלו. היהירות שלפיה אנחנו 'מנצחים בכל סיטואציה' היא רעה-חולה''.

''יש הבדל בין מחדל לכשל: אם קיבלת החלטות לא נכונות על סמך מידע שהיה בידייך ובחרת סדר פעולות מסוים, גם אם הוא היה שגוי - זהו כשל. אבל במקרה של ה-7 באוקטובר היה מחדל, יהירות וחוסר מקצועיות. איפה 'סדר הפעולות'?! אני מקווה מאוד שזה רק מחדל, לא רוצה אפילו לחשוב על משהו אחר, אוי ואבוי לנו. צה"ל זה אני. אני 26 שנים בצה"ל ו- 13 שנים במילואים בצה"ל. חס וחלילה אם היה כאן משהו אחר מעבר למחדל, חס ושלום".

תרוצי לבחירות המקומיות, יש לך כוחות לזה?! (ביישובי העוטף עדיין לא נערכו הבחירות ונדחו לנובמבר)

"חשבתי ארוכות על מה שצפוי לנו ב'עוטף' ואני מוכנה וחדורת שליחות, על כל הקשיים הצפויים לנו. אני ארוץ לרשות מועצת שער הנגב (אופיר ליבשטיין ז"ל, ראש המועצה הקודם, נהרג באירועי ה-7 באוקטובר) אני מרגישה שאני האדם הנכון בזמן הנכון. ליישובי העוטף דחו את הבחירות לרשויות המקומיות לנובמבר. מדובר במועצה שתושביה 'פוזרו' לכל עבר, נדרשת עבודת שיקום ובנייה בכל האספקטים ואני מאמינה שאני האדם הנכון לנהל את זה. אני בכל מקרה אמשיך להילחם למען שיקום היישובים, לפעול מול כל הגורמים הרלבנטיים למען המטרה המקודשת הזו, להושיט יד ולתת מהניסיון ומהידע שלי למען חיזוק היישובים והקהילה".

מה תרצי לומר לגבי סוגיית החטופים שלנו, שעדיין בעזה?

"מבחינתי, הריאיון הזה היה אמור להיפתח בסוגיית החטופים. אין לנו תקומה בלי החזרת כל החטופים והחטופות כולם. אני מסתובבת בכל הארץ, מגיעה לתל אביב במוצאי שבת, חוצה את הרחובות דיזנגוף, אבן גבירול, דיזנגוף, אני רואה שזרם האלפים שהיה מגיע לתמוך במשפחות החטופים הולך ופוחת. אחות של חטופה אמרה לי: "את השלטים עם תמונות החטופים החליפו שלטי פרסום של טבעות יוקרה ודוגמניות"...אני רואה שאנשים יוצאים לבתי קפה ומסעדות, וזה בסדר, החיים ממשיכים, אבל אני אומרת: בשבע בערב קחו את עצמכם לתת כתף למשפחות החטופים, בואו להיות איתן, לעזור להן להשמיע את קולן. נראה שהמודעות פוחתת ושההסתה והשנאה חזרו לכיכרות, לצערי. משפחות החטופים הן קודש, לחטופים אין זמן. מדינת ישראל לדעתי לא פועלת מספיק להביאם הביתה. זו לא העת לשבת בצד או לצפות בטלוויזיה מהכורסא הנוחה בסלון. שובם של החטופים חשוב לכולנו ואסור שהנושא ירד מסדר היום לדקה. אני אישית מחויבת להם/להן ואעשה כל שביכולתי לזעוק את זעקתן".  

 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה