התרנגול ציקו

השנה הייתה 1952, שנות העליה הגדולה. משפחתי הגיעה מאלג'יר שיכנו אותנו, כמו את כולם, במעברה. החיים במעברה לא היו קלים.

היה קשה למצוא עבודה, המזון חולק לפי קיצבה, לדוגמה ביצה לשבוע לאדם. לנו הייתה תרנגולת שהטילה ביצים, כך שביצים לא חסרו לנו. למרות הכל, היינו מאושרים, לא הכרנו חיים אחרים. יום אחד הגיע אבי עם הפתעה אפרוח קטן. "זה בשבילך מיכאל, אם תדאג לו ותגדל אותו הוא יוכל להפרות את הביצים של התרנגולת שלנו ויהיו לנו אפרוחים." לא היה קץ לשמחתי, ציקו, כך קראתי לו, הפך להיות הצעצוע שלי. דאגתי לו לשאריות אוכל. ואפילו הכנתי לו לול קטן רק שלו שלא יצטרך לחלוק את הלול עם התרנגולת. ציקו גדל יפה, עוד לא תרנגול אמיתי,  אבל כבר לא אפרוח. יום אחד מירה מזרחי אישתו של השכן חלתה. מחלות היו דבר שכיח במעברה אולם מירה הייתה חלשה ומחלתה החמירה. הרופא הסביר לבעל המודאג שכדי שאשתו תבריא הוא חייב לדאוג לה לתזונה בריאה: ירקות, ביצים ובעיקר מרק עוף. ירקות היו בשפע מהמושבים שבסביבה. ביצים כאמור היה קשה להשיג. אולם למזלו היתה לנו את התרנגולת שהטילה כל יום ביצה. אבי הסכים לתת לו 3 ביצים בשבוע במשך חודשיים ומשה בתמורה נתן לו אחת משתי מנורות הלוקס הגדולות שלו.

עכשיו הוא היה צריך להשיג תרנגולת. "כמובן שאף אחד יסכים למכור לך תרנגולת שמטילה ביצים ומכניסה לו כסף" אמר אבי למשה שבא להתייעץ איתו. "אבל, תרנגול בהחלט בא בחשבון" וכאן הוא נעצר לרגע "תן לי לחשוב קצת, יכול להיות שיש לי רעיון" לאחר שהשכן הלך ניגש אלי אבי ואמר: "מיכאל, עלה בראשי רעיון. אבל אני לא רוצה לכפות אותו עליך. אתה יודע שהשכנה שלנו זקוקה למרק עוף כדי להבריא, נכון?" "כן" אישרתי. "ואתה יודע שאי אפשר להשיג תרנגולות לבישול?" "כן" עניתי כשאני לא מבין מה ענייני כאן. "ובכן" היסס אבי "אין לנו תרנגול בוגר, אבל יש לנו תרנגול צעיר, קצת קטן אבל תרנגול". "ציקו? אתה רוצה לשחוט את ציקו שלי?" שאלתי בחשש. "אני מצטער מיכאל, זו האפשרות היחידה להשיג למירה מזרחי מרק עוף" "אבל חשבתי שהוא יחיה איתי עוד הרבה שנים" כמעט בכיתי. "אתה צודק, אבל אני חושב שהחיים של גברת מזרחי יותר חשובים מהחיים של ציקו" לא ידעתי מה לעשות. הייתי ילד בן 10 ללא צעצועים, ציקו היה חיית השעשועים שלי. ההיסוסים שלי לא נמשכו יותר מידי זמן. "אבא, אני מסכים שיתתן את ציקו למירה מזרחי" "אתה צדיק! נשק לי אבא על מצחי" לא יכולתי שלא לבכות, בכל זאת הייתי רק בן 10. משה מזרחי היה מאושר. "תודה רבה לך" אמר לאבי. "אל תודה לי" אמר אבי, "תודה למיכאל. ציקו היה שלו"  ""תודה מיכאל, לעולם לא אשכח לך את הטובה הזו."

המפוחית

"ברוך השם המרק עשה את שלו ומירה מזרחי התאוששה אט אט. אחרי כמה חודשים נכנס אלינו משה השכן כשהוא מחזיק חבילה קטנה בידו החבילה הייתה עטופה בנייר מתנות מהודר הוא הגיש לי את המתנה. למתנה היה מצורף פתק: "למיכאל הצדיק היקר, תודה לך שעזרת לי להחלים במהירות, קבל את המתנה הצנועה הזו מאיתנו: מירה ומשה מזרחי" אבי ניסה לסרב, "לא היית צריך לקנות לו כלום" אבל משה לא ויתר. "המתנה הזו מגיעה לו בזכות, ואפילו לא קניתי אותה קיבלתי אותה כפיצוי על איחור בתשלום על עבודה שעשיתי למישהו ומיד ידעתי שזו המתנה למיכאל שלכם" פתחתי את המתנה ונדהמתי הייתה שם מפוחית יפיפיה כמעט חדשה. הכנסתי אותה לפי וניסיתי לנגן, אמנם הקולות שיצאו ממנה לא דמו לשום שיר אבל אני הרגשתי שאני רוצה לנגן על  הכלי הזה כל ימי חיי.  למרבה ההפתעה, ההרגשה הזו לא עברה. למדתי לנגן על המפוחית התאמנתי והפכתי לנגן מפוחית מקצועי, אמנם לא בסדר גודל עולמי אבל אפילו עד היום אני מופיע מידי פעם."

"מיכאל, אהבתי את הסיפור, אני מאחל לך עוד הרבה שנים של נגינה" איחלתי לאיש החביב.   

גם אתם אהבתם?

עשו מעשה טוב ושתפו את הסיפור כדי שגם חבריכם ומשפחתכם יהנו!

ישנם סיפורים רבים וטובים שאספתי במהלך השנים במהלך פינוי דירות, קראו עליהם באתר