הבוקר בבארי: פינוי הריסות מרפאת השיניים בה נפלו חמישה גיבורים בשבעה באוקטובר

ברחבה בה עמדו המרפאה והתקיימו הקרבות העזים, צוין הפינוי היום בטקס זיכרון והנצחה בהשתתפות בני משפחות הנופלים וחברי הקיבוץ. בטקס נושאים דברים: גל כהן, מזכיר קיבוץ בארי, בן סוכמן, מנכ"ל דפוס בארי, חביבה מן, אחותה של עמית מן ז"ל, דורון צמח, אביו של שחר צמח ז"ל ועפרי צמח, אשתו של שחר צמח ז"ל.

כחלק ממאמצי השיקום הנרחבים בקיבוץ בארי שנפגע אנושות ב7.10 ובו נרצחו 102 מחבריו, בשטח המרפאה עתיד להיות מוקם מרכז חינוכי שבנייתו מתוכננת להסתיים עד שנת 2026, ובכך סביבת המרפאה תשוב להיות חלק משדרת החינוך של הקיבוץ.

ב-7 באוקטובר, עם תחילת מתקפת חמאס על הקיבוץ, עדכן רבש"צ בארי אריק קראוניק ז"ל, את מפקד כיתת הכוננות, יאיר אביטל, בפרטים הידועים לו, והקפיץ את שאר החברים. בדרכו לנשקייה ראה יאיר כיצד מחבלים יורים בגיל בויום, שנסע גם הוא להשיג תחמושת. גיל נפצע קשה, פונה למרפאה ובהמשך נפטר שם מפצעיו.

במרפאה טיפלו בפצועים האחות נירית הונוולד-קורנפלד, הפרמדיקית עמית מן והרופא דניאל לוי. שניים מחברי כיתת הכוננות, איתן חדד ושחר צמח, אבטחו את המרפאה ומנעו ממחבלים להתקרב, ומנעו ממחבלים רבים לזרות טרור נוסף ברחבי הקיבוץ. כשהתחמושת אזלה, פרצו המחבלים למרפאה ופתחו באש על הנוכחים. מתוך שבעה שהיו שם, רק יאיר אביטל ונירית הונוולד-קורנפלדש שרדו.

גיל בויום (55), הותיר אחריו אישה, ארבעה ילדים, אם, אח ואחות
יליד קיבוץ מסילות שבעמק בית שאן, ובילדותו עבר לבארי עם המשפחה. מגיל 16 עבד בגידולי שדה וגם היה די.ג'יי בפאב של הקיבוץ. שירת בשריון, ולאחר השחרור היה למנהל תפעול בגד"ש. גיל ואיילת אשתו, הכירו דרך אביה, שעבד בבארי, והם נישאו בשנת 1999 ונולדו להם ארבעה ילדים ב-2005 החל לעבוד בדפוס. הוא התחיל ברצפת הייצור והתקדם עד לניהול אתר הפקת כרטיסי האשראי max בדפוס בארי.

עם שחרור משירות המילואים הצטרף גיל לכיתת הכוננות של בארי. בבוקר ה7 באוקטובר, משהתחילו האזעקות נכנס יחד עם משפחתו לממ"ד וזמן קצר לאחר מכן הוקפץ לכיתת הכוננות, עלה על אופניו ונסע לכיוון מרפאת השיניים. הוא נלחם בגבורה עד שנורה ומת מפצעיו ב7:35, באותה השעה שבה נהרג בנו ענבר (22), יוצא סיירת גולני שיצא להילחם גם הוא. היה איש משפחה למופת, בן זוג למופת, אהב מוזיקה, טיולים, איש שהשרה נחת וביטחון על כל סובביו.

שחר צמח (39), הותיר אחריו אישה, שני ילדים, הורים, שלושה אחים ואחות
דור שלישי לקיבוצניקים, בילדותו עבד בפינת חי, עשה תורנויות חליבה ברפת, אהב לרכוב על סוסים ולבלות עם חברים. בצבא שירת כמפקד בפלס"ר נח"ל, ועם השחרור יצא לטיול חובק עולם. כשחזר מהטיול, החל ללמוד תואר ראשון בכלכלה פוליטיקה וממשל באונ' בן גוריון, ובהמשך השלים גם תואר שני בכלכלה. תוך כדי הלימודים פגש את עפרי. הם התחתנו בזולה בבארי בטקס שאירגנו עם החברים, וכמה שנים לאחר מכן נולדה בתם הבכורה אלה. אחרי כמה שנות קריירה בתחום, לקח את תפקיד סמנכ”ל הכספים של דפוס בארי. בהמשך נולד בנו נטע, ויחד עם עפרי ואלה היו מרבים לטייל ולהנות מהטבע ואחד מהשני.

ב-7.10, שחר הוזנק לכיתת הכוננות. הוא הגיע לנקודת איסוף הפצועים במרפאת-השיניים של הקיבוץ ונלחם משם. מצה"ל ביקש להפציץ בעזרת מסוק ליד גן השעשועים בבארי, כי היו בו מחבלים רבים, אך בקשתו לא אושרה. תוך כדי לחימה טלפן לעפרי וביקש שתנעל את הבית. הוא לחם עד הכדור האחרון. שחר היה איש של חברים, אוהד כדורגל, איש של משפחה, עובד מסור ויצירתי, יזם ויצירתי בכל תחומי חייו. יהי זכרו ברוך.

איתן חדד, (43), הותיר אחריו אב, אח, אחות ובת זוג
יליד בארי, בקיבוץ איתן היה חלק מכיתת "אלה" ולמד במעלה הבשור. התגייס למודיעין קרבי והעביר את השירות ברמת הגולן ובדרום לבנון. אחרי הצבא עבד בבארי באקונומיה, טייל שנה באוסטרליה ובדרום אמריקה, וכששב לארץ גר בתל אביב כמה שנים. הוא למד תואר ראשון ביחסים בינלאומיים באוניברסיטת בן גוריון, וזמן קצר לפני ה7.10 השלים את לימודי המוסמך. בשנים האחרונות איתן עבד ב'דפוס בארי' כאיש מכירות מסור ומחוייב, ובשנה שלפני מותו הכיר את גאל בן זוגתו ויחד הם טיפחו זוגיות חמה ואוהבת. משהחל האירוע בשבת השחורה, תוך דקות איתן כבר יצא לכיוון מרפאת הקיבוץ שם נלחם שעות רבות במחבלים. איתן שעמד באומץ לב ובנחישות מופתיים, הרג עשרות מחבלים והציל עשרות חברי קיבוץ שבוודאות היו נרצחים או נחטפים גם הם. אהב ספורט, טיולים, מוזיקה ובעיקר ידע לגרום לכולם לחייך. איתן, "חדד", שהיה ידוע באנרגיות שלו, ההומור והצחוק, נשאר בלבבות של כל חברי הקיבוץ ומי שהכיר אותו.

עמית מן, (22), הותירה אחריה אם, ארבע אחיות ובן זוג
נולדה וגדלה בנתיבות, נערה מלאת חיים שניחנה ביכולות שירה מופלאות והצטיינה בלימודים. כשהייתה בת 11 אביה חלה בסרטן ושהה בהוספיס ביתי במשך שלוש שנים עד שנפטר. ועמית התמלאה השראה מצוותי הרפואה שטיפלו בו, החלה להתנדב במד"א ובגיל 18 סיימה קורס פרמדיקים. חודשיים לפני מותה קיבלה את תפקיד המדריכה הראשית בקורס פרמדיקים במרחב נגב, באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. והיתה למדריכה הראשית הצעירה ביותר בישראל. היא תכננה להתחיל לימודי רפואה.

עמית הייתה כוננית רפואית בקיבוץ בארי, ובשבת השחורה הייתה במשמרת. עם הישמע האזעקות החליטה להישאר בקיבוץ ולא לנסוע עם בן זוגה לנתיבות מתוך בחירה לעשות כל שביכולתה להציל חיים. פלישת המחבלים החלה, והפצועים הראשונים של כיתת הכוננות כונסו למרפאת השיניים עוד לפני שמונה בבוקר. עמית, הרופא התורן דניאל ז"ל והאחות נירית הוזעקו למקום והתחילו לטפל בחמשת הפצועים.

בשעה 13:50 כתבה למשפחתה שהמחבלים חזרו למרפאה, ולכיתת הכוננות נגמרה התחמושת. בשיחה האחרונה, בשעה 14:13 סיפרה בבכי שהמחבלים ירו בה ברגליים, ורצחו את כל הפצועים. במקום, פצוע אחד שרד וסיפר שהמחבלים חזרו לעמית ורצחו אותה בדם קר. אהבה את השקיעה ובכל יום עשתה מאמצים כדי לפנות זמן להביט בה בנחת. תמיד הייתה מוקפת בחברים, אהבה לצח…

---
גל כהן, מזכיר קיבוץ בארי: "מרפאת השיניים מסמלת את הגבורה העילאית של חברי כיתת הכוננות וצוות הרפואה של בארי, את הערבות ההדדית הבלתי מתפשרת שלהם, לנצח נזכור את שחר צמח, איתן חדד, גיל בויום, עמית מן ודניאל לוי זיכרונם לברכה.
יחד עם העצב והכעס העצומים, אנחנו נמצאים בימים של שיקום, לאחרונה ממש חזרו מהשבי חברינו אלי שרעבי, אוהד בן עמי וטל שהם, אך עד שלא יחזרו כולם, נפשנו לא תצליח להשתקם. השיקום הפיסי, כעיניכם הרואות, מתקיים, והריסות המרפאה שבמרכז הקיבוץ יפונו על מנת לבנות מתחם חדשנות חינוכי. תודה לכל מי שתומך ועוזר בתהליך שיקום הקיבוץ שלנו. אני מבקש להודות למנהלת תקומה ולעומד בראשה, אביעד פרידמן, על ההקשבה וההליכה איתנו כתף אל כתף."

דבריה המלאים של חביבה מן, אחות של עמית מן ז"ל:

שלום, שמי חביבה
נולדתי וגדלתי בנתיבות, רק קילומטרים ספורים מבארי, ואיכשהו הפעם הראשונה שביקרתי בקיבוץ היתה באוגוסט 2023.
הגעתי לכאן עם בעלי והילדים ל״מסיבת סוף קיץ משפחתית״- בילינו בבריכה, הכנו על האש, שתינו, רקדנו והיינו מאושרים.
את המפגש הזה יזמה וארגנה עמית, אחותי הקטנה.
באותו זמן היא התגוררה בבארי, בתור פרמדיקית של הקיבוץ. עמית היתה מאושרת כאן- היא התאהבה באנשים, בשבילים הירוקים, במרחבים, בגן העדן שבארי היתה.
בסוף הערב המופלא, ב-12 בלילה, היא ביקשה ממני לבוא לראות את הדירה שלה, כבר היה מאוחר ואמרתי לה שאבוא בהזדמנות אחרת, אבל היא ממש ממש ביקשה ״עד שאת כאן, זה ממש קרוב, נו, בואי תראי״ כך אמרה ושכנעה אותי. היא עשתה לי סיור בדירה הקטנה שלה שהפכה לה לבית, ראיתי את כל הדברים הקטנים שהיא סידרה, את החפצים האישיים, הלונג שתלתה בגינה, כל פרט ופרט. חיבקתי אותה באושר ואמרתי לה כמה אני שמחה עבורה. כמה זה עשה לי טוב לראות שאחותי מצאה לה מקום כזה יפה ואיכותי לחיות בו.
ונפרדנו בחיבוק גדול.

אף אחד מאיתנו לא ידע מה עתיד לקרות בעתיד הלא רחוק.
לא ידענו שחודש וחצי לאחר מכן גורל משפחתי יקשר בגורל הקיבוץ בברית דמים, כפי שגורלם של גיל, שחר, איתן, דניאל, עמית, יאיר ונירית- נקשרו זה בגורלו של זה.

מאז ה-7/10 אני מגיעה לכאן מכרמיאל בכל הזדמנות שיש לי.
לא מזמן הגענו לפנות את הדירה של עמית וארזנו את כל החפצים, הפרטים האישיים, גם את הלונג התלוי בגינה.
אבל בדרך כלל, כשאני מגיעה, זה כדי להיות במרפאת השיניים, כי עבורנו יש למבנה הזה חשיבות שאינה פחותה מהקבר של עמית. פה, אנו מרגישים קרובים אליה.
המבנה הזה, עבורנו, הוא קדוש.
ואני עומדת כאן עכשיו בחרדת קודש.

באותו יום איבדנו כל כך הרבה. יותר ממה שניתן לתאר במילים. ואתם בנוסף, איבדתם גם את הבית שלכם.
האסון היה כל כך גדול ונורא.
הסיפור של מרפאת השיניים אינו היחידי, אך הוא ייחודי: מפני שחמשת האנשים שנפלו כאן יצאו מביתם במטרה להגן על הבית.
הם פעלו לפי צו מצפונם ונלחמו את קרב חייהם בתעצומות נפש- מי בנשק ובמחסנית, ומי בתחבושות ובכפפות טיפול, עד נשימותיהם האחרונות.
ואנחנו,
אנחנו לא רצינו אותם גיבורים. אנחנו רצינו אותם חיים.

המקום הזה הוא סמל- לטבח איום ולטרגדיה נוראית, להפקרה ולמחדל הקשים וגם לגבורה, לרעות, לערבות הדדית, לעוז רוח ואומץ לב.
הוא מספר סיפור של מלחמה עד הסוף כנגד כל הסיכויים, של מעטים מול רבים, של האור מול החושך.
ראוי שסיפור הגבורה שהתחולל במרפאת השיניים יסופר וישונן וילמד לדורי דורות.
מורים ילמדו תלמידים.
מפקדים ינחילו את רוח הקרב והאומץ ללוחמים.
וסבים יספרו לנכדים.

הרגע בו אנו עומדים כעת, הינו מכונן עבורנו המשפחות, עבור קהילת בארי ועבור עם ישראל כולו.
זהו רגע בו נחתם פרק אחד בכדי שניתן יהיה לעבור לפרק חדש ומשמעותי של שיקום הקיבוץ לצד הנצחת גבורתם של יקירנו והדהוד זכרם לעד.

אני מודה, במהלך החודשים האחרונים היו פעמים שכבר לא האמנתי שזה יקרה.
אך ברגע שהתאחדנו, המשפחות, בדרישתנו הצלחנו לגרום לגורמים הרלבנטיים לבחון מחדש את תהליך ההנצחה. ומאז התקיימו שיחות ובדיקות רבות ולמרות ועל אף הקשיים והמורכבויות שבסיטואציה העדינה הזו, אני מוצאת מעט נחמה שהצלחנו למצוא פשרה ופתרון מיטיב לכולם.

כל אחד מאיתנו, בני המשפחות, מגייס את כל כוחות הנפש למען מטרת ההנצחה החשובה מכל, כי זה המעט שאנו מצווים לעשות עבור יקירנו ולפנינו מלאכה רבה.
התכנון להקים בהמשך מקום מסודר שיבנה על בסיס ובשילוב חלקים ואלמנטים משמעותיים ואותנטיים שהוצאו בשבועות האחרונים מהמבנה המקורי, שמעידים על החורבן ועל הקרב, המקום שיבנה יוכל לקבל סיורים, משלחות וציבור שנים על גבי שנים קדימה.
מקום שגם בניי, אחייניה האוהבים של עמית, יגיעו אליו כשיגדלו. מקום שגם ילדי בארי יוכלו לבקר בו בעתיד.

מבנה מרפאת השיניים יהרס היום עד עפר, אך לצד ענני האבק ינשבו רוחות של תקווה, של בניה מחדש והמשכיות למורשתם המפוארת של יקירנו.

תודה לחברי ועדת ההנצחה, למזכיר הקיבוץ ולכל העוסקים במלאכה ברגישות, בהכלה ובגמישות מחשבתית.
תודה מיוחדת לשירה שפירא ולצוות שלה ממשרד המורשת על הסיוע הרב לאורך התהליך.

למשפחות היקרות- התוודעתי להכיר את גיל, שחר, איתן ודניאל רק לאחת מותם והלוואי שהייתי זוכה להכיר ולפגוש אותם בחייהם.
כל אחד מהם אדם נפלא, מיוחד, יפה ומדהים.
אני ומשפחתי מתנחמות בידיעה שאלה האנשים שהיו עם עמית בשעותיה האחרונות.

העם שלנו, עם חפץ ומקדש חיים, עם רדוף ומוכה אסונות. בימים הקרובים נקרא את מגילת אסתר, בחודש הבא את ההגדה של פסח, כתבים שהחזיקו מעמד מאות ואלפי שנים, שעוברים מדור לדור, מאב לבן רק בזכות האנשים שחיו בכל מקום ובכל תקופה והבינו את חובתם לזכור ולא לשכוח. וגם אנו בכל תקופה ובכל מקום מצווים לזכור ולהעביר את הסיפור הלאה.

אני מאחלת מכל ליבי שבארי תשתקם, תירפא ותיפרח.
ונושאת תפילה לשובם של כל החטופים לביתם בהקדם האפשרי.

לזכרם, להנצחתם ובהשראתם של
גיל בויום
שחר צמח
איתן חדד
ד״ר דניאל לוי
ועמית מן
יפי העיניים וטובי הלבב, צעירים, חזקים ואהובים שהקריבו את נפשם במקום הזה וזכרם יופץ לעד.

-

בן סוכמן, מנכ"ל דפוס בארי: "איבדנו כאן שלושה מהמנהלים המוכשרים של דפוס בארי, שהיו חלק מרכזי מעמוד השדרה של מפעל הדפוס המפואר שלנו: שחר צמח, סמנכ"ל הכספים, גיל בויום - מנהל אתר כרטיסי האשראי ואיתן חדד - מנהל מכירות ושיווק.

כחברי כיתת הכוננות, הם הגיעו לכאן כדי להגן עלינו וכאן נפלו. בקרב הזה במרפאה איבדנו גם את ד"ר דניאל לוי ועמית מן הפרמדיקית. שניהם, יחד עם נירית הונוולד-קורנפלד, אחות הקיבוץ, לא היססו לרגע כשנקראו לטפל בפצועים. נזכור את כולם ואת גבורתם שאין למעלה ממנה. אנו נפעמים גם נוכח גבורתו של חברנו יאיר אביטל, שלמרות פציעתו הקשה לימד אותנו נחישות ועוצמה מהן."

-

דורון צמח, אביו של שחר צמח ז"ל: "המבנה ייהרס פיזית אולם יישאר בזכרון כולנו. המבנה הזה מייצג מאז ה7.10.23 את כל הרוע בצד השני של הגבול, את מחבלי הנוחבה שטבחו, שרפו וחטפו את חברינו ובנינו ואת כל הטוב בקיבוץ הזה. את רוח הלחימה של שחר, איתן וגיל זכרונם לברכה שיצאו מבתיהם על מנת להגן על חברי הקיבוץ בזמן שכולם התמגנו, יצאו מעטים כל כך מול רבים כל כך ונהרגו בהגנת חברי הקיבוץ, נהרגו בזמן שצה"ל הפקיר אותם ואת שאר חברי הקיבוץ.
על צג הטלפון של שחר בני, כשכולם נדחקו לתוך מבנה מרפאת השיניים, היה רשום בקבוצת כיתת הכוננות "צבא דחוף", הודעה ששחר לא הספיק לשלוח. ככה נראית הפקרה!

נזכור את ההתגייסות הטוטאלית והחברות של עמית מן וד"ר דניאל לוי ז"ל שהקריבו חייהם עבור הפצועים. עזבו הכול מאחוריהם ובאו להציל חיים ונהרגו בעת משימת הצלת הפצועים, ונוקיר את השורדים מהתופת: נירית, שהוקפצה לטפל בפצועים, ויאיר, חבר כיתת הכוננות, שנפצע קשה ופונה לכאן. מבנה מרפאת השיניים והנופלים בו ייזכר ויוזכר בהנצחה שתלווה אותנו מעתה ולתמיד. מורשת הנופלים כאן ובכל רחבי הקיבוץ תהווה עבורנו עמוד האש שיתווה לנו את הדרך."