יום הזיכרון 2025. יום הזיכרון השני בו קהילת ניר עוז היא קהילה שכולה
30.04.25 / 15:40
דברים שהקריאה עדה בזר, חברת קיבוץ ניר עוז, בשם קיבוץ ניר עוז בטקס יום הזיכרון:
״אנחנו נאספים היום כי ״יום הזיכרון״. ככה היינו עושים בכל שנה בניר עוז - עומדים באנדרטה בבריכה ונזכרים בחיילי וחיילות צה״ל וניפגעי פעולות האיבה, מי ששילמו את המחיר הכבד ביותר על תקומת העם היהודי והגנת המדינה. אבל, מעולם לא שיערנו שיום יבוא והמחירהזה יהיה "אנחנו".
עשרות מחברינו וחברותינו כבר אינם איתנו - הם עברו מרשימת החיים לרשימת הנופלים. ביום אחד הפכו רבים מאיתנו לחלק ממשפחה שאיש לא רוצה להיות חבר בה: משפחת השכול, כולנו איבדנו עולם ומלואו.
כולנו מבינים שאין צורך ביום הזיכרון כדי לזכור - הזיכרון הוא יום-יומי, ולא צריך מועד רשמי להנצחה כי מתינו מהלכים בינינו בערותינו ובשנתינו.
אנחנו נמצאים פה הערב כדי לזכור את האנשים שאיבדנו לעד. פעוטות, ילדים, צעירים ומבוגרים. חפצי חיים ורודפי שלום שצעדיהם עדיין חקוקים בדשאים ובשבילי מחשבותינו חולפת דמותם.
בינהם חברי כיתת הכוננות שלא היססו והקריבו נפשם בניסיון לעצור את מי שבאו לכלותינו. לבדם. בלי עזרה מהמדינה שהייתה אמורה להיות שם בשבילם ובשבילנו.
חברינו האמיצים שנלחמו בממ"ד, מי שנורו, מי שנטבחו, מי שנשרפו, מי שנפצעו ולא הגיעו להושיעם, מי שעמדו מול האש הבוערת, מי שניסו להימלט ממלכודת המוות ומותם רדף אחריהם. וכולנו יודעים כמה עוצמה נדרשה ונדרשת מכל אחת ואחד מאיתנו בכדי למצוא את הכוח ולקום מתוך התופת.
במציאות שנכפתה עלינו, נקפיד לדבר גם על תקווה, שחטופינו ישובו אלינו במהרה - אלו שלא זכינו להביא למנוחה וקבורה ואלו הנאבקים על חיים במנהרות החמאס ואנחנו מחויבים להילחם על השבתם במהרה, כי אין לנו ולמדינת ישראל תקומה בלעדיהם.
יהודה עמיחי כתב: ״"הָעוֹלָם מָלֵא זְכִירָה וְשִכְחָה / כְּמוֹ יָםוְיָבָּשָה, לִפְעָמִים הַזִּיכָּרוֹן הוּא הַיָּבָּשָה הַמּוצֶקֶת וְהַקַּיֶּימֶת/ וְלִפְעָמִים הַזִּיּכָּרוֹן הוּא הַיָּם שֶמְכַסֶה הַכּוֹל / כְּמוֹ בַּמַּבּוּל, וְהַשּכְחָה הִיא יַבָּשָה מַצִּילָה כְּמוֹ ארָרָט".
ואנחנו, למרות כל העצב והכאב שהם מנת חלקנו מאזהשבעה באוקטובר, נודה ביום הזה, כמו בכל הימים, על היחד- על כוחה של קהילה. על המעגלים שהתקבצו ובאו. על היכולת להניח רגע ראש איש ואישה על כתף רעהו, ולדעת שיש שותפים לכאב. שאנחנו חלק מרקמה אנושית. נזכור כי אנחנו, המקדשים את החיים, לא לבד וכשייגמר המבול, נמצא את אררט שלנו.
