יעל גיסתו של ארנון זמורה מספרת בפוסט מרגש מי היה ארנון

ארנון היה לובש חולצה ארוכה בים. הכי חתיך על החוף ותמיד עם חולצה ארוכה וכובע ומכנסיים עד הברך. אף פעם לא שאלתי אותו מה הקטע אבל בטח זה היה כי צריך להישמר מהשמש וגם כי צריך לשמש דוגמה לילדים שלו, שגם עושים כך. הדבר הזה תקוע לי בראש בשעות האחרונות כי זה מסכם בפרט שולי אחד את כל הבן אדם. סוג של נוכחות כריזמטית, מנהיגות, אחריות שקטה, של בן אדם שמצד אחד לא עושה עניין מעצמו ומצד שני יודע בדיוק מה סדר העדיפויות שלו. איזה שטויות, חולצה ארוכה בים. ככה הוא היה עושה תמיד.

מאז השביעי באוקטובר משהו בו נפתח. הוא התחיל לאפות חלות פתאום (היה יוצא לו תמיד פי מיליון יותר טעים משלי). והוא גם למד לנגן בגיטרה. הוא השתפר מהר, בתור גיטריסטית בינונית פלוס שאף פעם לא למדה כמו שצריך ידעתי שהוא מצליח ככה רק כי הוא מתעקש ללמוד ולהתאמן מלא. מאיפה למפקד בימ"מ יש זמן וכח לשבת ללמוד איך עושים בארה. אבל עובדה, מהר מאוד התחלנו לעשות ג'אמים ביחד במפגשים משפחתיים. אני תמיד הייתי מעצבנת וקמצנית עם זה, ורק בגלל ארנון שיחררתי את הקפיצות שלי בעניין והתחלתי לנגן למשפחה סתם ככה. כי רציתי לעשות גם כן משהו בעולם הזה ולשמח את הבן אדם שבתור מקצוע עושה כל כך הרבה בעולם הזה. הוא פשוט הראה לי איך להיות, ואני התרככתי והקשבתי. היינו מנגנים הרבה, ואני אהבתי את זה, ואהבתי אותו, ושמחתי מאוד ברגעים האלה.

הוא היה שמרן ונבוך מלדבר על דברים שמבחינתו השתיקה יפה להם. מבוכה מתוקה משיחות מבוגרים שהתגלגלו לכל מני מחוזות מטונפים. ועם זאת תמיד הייתה לו דעה נחרצת על גברים שיצאתי איתם ועל כל העלילות שלהם. הוא היה מכריז מהר מאוד על מישהו שאני מספרת שעושה לי את המוות ואני מתלבטת מה לעשות שהוא לוזר, לאטך, אפס. היה מגונן עליי בלי לגונן עליי מדי, פשוט איכשהו מחזיק תמיד את הצדק והערכים הגבריים כמו שהם אמורים להיות, בלי לעשות סצנה, פשוט להגיד את הדברים כמו שהוא חושב אותם. היה לי הרגל מגונה לנסות לסנגר על הלוזרים הנ''ל, אבל בתוכי ידעתי שארנון צודק בכל מילה; הוא פשוט באמת בן אדם בסטנדרט הכי גבוה שיש, הוא גבר מופלא וישר כמו סרגל שיודע איך לאהוב ואיך להתחייב ואיך להיות ג'נטלמן ואיש משפחה, ואני רציתי לסנגר על הלאטכים האלה שאהבתי רק כי היה לי ברור שכמו ארנון באמת יש רק אחד אז אני פה אשתדל בינתיים לעבוד עם מה שיש. אבל ארנון הראה לי איך להיות גם בקטע הזה, סטנדרט אנושי הכי גבוה שאפשר, אולי אני אפנים משהו מתישהו.

השנתיים האחרונות שלי היו לא מוצלחות בלשון המעטה. לא תמיד היו לו המילים הנכונות להגיד בהקשר של מאורעות כאלה ואחרים ואני כפרה עליי סיפקתי כמה וכמה כאלה. אבל הוא תמיד היה תופס אותי בצד ואומר לי, יעל מה עם המוזיקה, יעל למה את לא מופיעה, יעל מה עם שירים, את צריכה לעבוד על זה יותר. היה ממש כועס עליי שהפסקתי ככה. זה תמיד בא מתוך דיבור על התקופה הלא מוצלחת שלי; לא קשור אבל קשור. ארנון היחיד שלא ויתר לי, שתמיד החזיק בשבילי את היצירה ואת הזהות האמיתית שלי גם בתקופות הכי מסריחות. אחרי השבעה באוקטובר הרעב שהתעורר בי ליצור היה המון בזכותו ולכבודו. חשבתי, ארנון נלחם, כל הזוועות הללו שראה, והנה הוא מבין משהו על היצירה ועל התשוקה לחיים. הוא לא וויתר לי גם כשלי התחשק לצלול לתוך סתמיות קיומית. אם ארנון מאמין בזה, אז אני חייבת. באמת, המון בזכותו התעוררתי חזרה לחיים וליצירה. אפילו אמרתי לו את זה מתישהו.

ארנון היה איש עם לב ענק, רגיש ואוהב כל כך. הוא באמת היה בן אדם מרגש, זהב טהור. אבא מתוק, בן זוג מדהים לאחותי. תמיד תהיתי לעצמי איך יכול להיות שכל מי שנופל הוא מהכי הכי טובים. בטוח יש כמה אנשים שמתו מות גיבורים ובכל זאת היו קצת חארות בחייהם. אבל ארנון באמת היה הכי הכי, הכי טוב והכי יפה והכי מרגש. כשעמדתי לידו השתדלתי תמיד לגבוה קצת, והוא לא שם לב אפילו.

ארנוני. ארנולד. כל כך יפה ניגנת. כסאמק, איזה באסה. באסה ממש.