בעוד שבגבול הצפון ממשיכים לעקוב בדאגה אחר המתרחש באזור, שוב חזר מוקד המתיחות בשבועות האחרונות לחזית הדרום.

"להריח את העשן ואת הגז המדמיע". המציאות בקרבת הגבול עם עזה, צילום: יואב שפר

בזמן שחיילי צה"ל מצויים בעימותים בלתי פוסקים מול המפגינים והמחבלים הצובאים על הגדרות, לצידם, הרחק מאור הזרקורים, ניצבים אזרחים אמיצים, שהמציאות החדשה בגזרת העוטף העמידה להם מבחן חדש.

אלה הם רכזי הביטחון השוטף (רבש"צים) בקיבוצים וביישובים. אם עד כה התרכז תפקידם במילוי צורכי ביטחון, בעיקר ביישוב ובסביבתו, באו טרור העפיפונים והשריפות הבלתי פוסקות והוסיפו נדבך חדש ולא פשוט לעבודתם.

"חברי הקיבוצים כמעט ולא מרגישים את המצב המתוח, כי אנחנו נותנים להם את החיפוי ואת השקט", מסביר ברוך כהן, רבש"צ קיבוץ מגן, בצניעות מלֻווה בקורטוב של גאווה.

כל יום בתקופה האחרונה מביא עימו אתגרים חדשים, אך חוסר היכולת למצוא פתרון לבעיית העפיפונים המבעירים כל חלקה טובה בעוטף, הפך לבעיה המטרידה ביותר ולעיסוק המשמעותי ביותר ביומם של הרבש"צים.

בימי שישי, לצד העיסוק היום־יומי בעפיפונים, עוברת הכוננות ביתר שאת אל הגדר, אז מתרכזים עשרות אלפים להפגין ולנסות לפרוץ אותה.

כך היה גם ביום שישי שעבר. כוחות צה"ל כבר היו מוכנים ודרוכים אל מול הגדר של רצועת עזה, בציפייה דרוכה לקראת הפרות הסדר של יום שישי האחרון של הרמדאן ושל יום הנכסה. הערנות הרבה לא פסחה גם על הרבש"צים.

"התכוונו להגיע לגדר כדי לעקוב אחרי העפיפונים ובלוני התבערה, אך בסופו של דבר היינו עסוקים אך ורק בכיבוי שריפות", מתאר כהן.

"לכל רבש"צ יש עגלת כיבוי, ורצנו משריפה לשריפה. כיביתי שריפות באזור כיסופים, בנחל אסף, בבארי ובניר עוז. לא היה לזה סוף. הגעתי הביתה בשמונה בערב שחור משחור, כמו אחרי מדורת ל"ג בעומר".

כהן (66), נשוי למינה, אב לשלושה וסב לשישה, הוא הרבש"צ המבוגר בעוטף ואחד הוותיקים בקרב הרבש"צים. 12 שנים הוא ממלא את התפקיד, וכבר הספיק לעבור כמה סבבים של הסלמה באזור.

את הסבב הנוכחי, שהתחיל בסביבות פסח בצעדת השׁיבה, הוא מלווה על כל גלגוליו, ועדיין לא רואה את סופו. בכנות האופיינית לו מספר כהן כי זמן רב היה בליבו חשש שיבוא יום והפלסטינים יתחילו לצעוד בהמוניהם אל הגדר, דבר שלדבריו הוא וחבריו היו עושים אילו היו בצד השני.

"בשבועות הראשונים, כשזה התחיל לקרות, הכמויות היו רציניות. אנחנו, הרבש"צים, נדרשנו להיות בכוננות ולתגבר את החיילים. כבר יכולנו להריח את העשן ואת ריח הגז המדמיע.

"בשלב הראשון לא ייחסנו חשיבות גבוהה לעפיפוני התבערה. ראינו היכן הם הולכים לנחות, ורצנו לתפוס אותם כשהם עוד באוויר. הבעיה התחילה כשהם שילחו את העפיפונים ממקומות מסתור צפונה מאיתנו, ודאגו שהם יגיעו עם הרוח לכיוון החורשות.

"בשדה חיטה אתה יכול לנסות לעצור את האש בעזרת טרקטור ודיסקוס, אבל בחורשה סבוכה זה סיפור אחר לגמרי. בהחלה לא היינו ערוכים מבחינת כיבוי אש בצוותים מתוגברים, כי עדיין לא ייחסנו לכך את החשיבות הראויה.

"עם הזמן נערכנו בצוותים מעובים - עם לוחמי האש, קק"ל וגופים אחרים - וכיבוי השריפות הפך לפעילות המרכזית שלנו".

סוג הטרור החדש שמפעילים הפלסטינים מצטרף לשיטות אחרות המונחתות על האוכלוסייה האזרחית, וזו מתמודדת כעת עם איום כפול.

חוששים מעוד תרחיש?

"אומנם הסיכויים שפלסטינים חמושים יפרצו את הגדר אינם גבוהים, הודות לפעילות הצבא, אבל אי אפשר להיות בטוחים שהם לא יצליחו לחדור לאחד היישובים.

"לכן, פרט לכך שהרבש"צים דרוכים ושומרים שחברי הקיבוצים לא ירגישו מאוימים, גם הצבא נערך בסיורים ובשמירה בקו היישובים. בקיבוצים הצמודים לגדר המתח די הורגש. גם הצבת סוללות כיפת ברזל העלתה את הדריכות של חברי הקיבוצים".

מתח מתמיד

לדעת כהן, השיטה החדשה של הבערת האזור מזיקה מאוד לפלסטינים מבחינת דעת הקהל, וביישובים בסביבה כבר מתעורר זעם אמיתי. "מה שהם עושים זה ונדליזם. התרגלנו כבר לפצמ"רים ולקסאמים, אבל העניין של השחתת הטבע והתבואה הוא קשה מאוד עבורנו.

"כשהחברים רואים את החורש ואת השדות השרופים, הם שואלים את עצמם למה הפלסטינים עושים את זה, מה בעצם הם מרוויחים. הכעס עליהם משחק תפקיד חשוב".

כיצד אתם, הרבש"צים, מתמודדים עם התקופה המורכבת הזאת?

"ביום שבו נפלו פה הפצמ"רים, בשעה שמערכות החינוך התחילו לפעול, היתה התגובה של הרבש"צים מקצועית. אנחנו ערוכים למצבים האלה, יודעים להגיב במהירות, לתפוס פיקוד בתחנות ההסעה, לעשות מה שצריך ולדווח אם יש משהו שצריך להעביר למועצה או לצבא.

"העבודה שלנו היא יום־יומית. אי־הוודאות מתי יחליט הצד השני לירות או לשגר עפיפוני תבערה מכניסה אותנו למתח מתמיד".

האם יש גיבוי ציבורי וממשלתי בסבב הזה, או שמשהו השתנה?

"תמיד בתקופות הסלמה, וגם הפעם, מגיעים אלינו שרים ופקידים בכירים ומבטיחים הבטחות. צריך לראות כמובן אם הן מתקיימות. אנחנו, הרבש"צים, רואים שיש כלפינו אהדה, והיא מתבטאת גם בזה ששולחים לנו מהצפון חבילות שי, ממש כמו לחיילים במלחמה. אנחנו גם מגייסים תרומות לרווחת החיילים, וכל תושבי האזור תומכים בחיילים שמוצבים פה".

אבל האמת היא שלא הכל ורוד ואידילי מבחינת דעת הקהל הארצית. נראה שיש כאלה המבקשים להתריס כנגד תושבי קו העימות בדרום, ובפרט כנגד חברי הקיבוצים.

"הכעס משחק תפקיד חשוב". כהן, צילום: דני גוהר

כהן עצמו מעיד שהוא נתקל לא פעם בתגובות באתרי אינטרנט על שריפת השדות בדרום, תגובות המביעות שמחה לאיד על מה שקורה ל"קיבוצניקים השמאלנים".

"זה מעיק לקרוא את זה", הוא אומר. "הייתי שולח את הטוקבקיסטים האלה להריח את העשן מהשדות שלנו ולראות את הנזק. כנראה שהם לא מכירים בדיוק את התרומה שלנו לבטחון ישראל.

"בתחושה שלי ושל אנשי האזור אנחנו לא עוטף עזה אלא עוטף ישראל. אנחנו מגינים פה על המדינה וחוטפים בשבילה, ואם זה ייכנס לתובנה של כולם, אולי הגישה אלינו תשתנה".

כהן חושף כי קיים חשש שמקרי השריפות ימצאו להם חקיינים בתוך גבולות הארץ, כפי שלכאורה קרה כבר בחודש האחרון באזור נחל הבשור. "הייתי הראשון להגיע לאחת השריפות, וראיתי שהיא פרצה בשל הצתה. כך היה גם בשבת שעברה. אני מעריך שזה נעשה ממניעים לאומניים, וחשוב לדעת שגם זה קיים אצלנו באזור".

רצים כמו פורפרות

את רמי נגבי (52), הרבש"צ של עין השלושה ב־15 השנים האחרונות, אני תופס לשיחה באחד מימי השבוע קצת אחרי השעה אחת בצוהריים. בשעה הזאת הוא כבר נמצא עם שאר הרבש"צים בכוננות כיבוי שריפות.

אשתו לידיה ושתי בנותיו כמעט ולא ראו אותו בחודש האחרון בשעות היום, והמפגש ביניהם מתקיים בשעות הלילה, כשהוא חוזר מהפעילות בשטח.

"התפקיד שלנו הוא להיות בכוננות ביישובים בתקופת ההסלמה", הוא מספר, "ועיקר העבודה שלנו היא מול חברי הקיבוץ ומוסדות הקיבוץ. כשהתחילו המהומות ליד הגדר בימי שישי, היינו דרוכים ומתואמים עם הצבא בנוגע למה שקורה בשטח.

"כשהתחיל סיפור העפיפונים, שדרגנו את הנגררים לכיבוי אש שקיבלנו לצרכים מקומיים של כל קיבוץ, ויצאנו איתם לשטח כדי לתת מענה ראשוני לשריפות מסביב. למזלנו קצרנו מוקדם את החיטה של עין השלושה לשחת בגלל הבצורת, כך שעיקר הפעילות שלי לא היה בשדות הקיבוץ אלא בחורש ובוואדיות באזור כיסופים.

"את העפיפונים ואת בלוני התבערה הם משלחים כל יום בשעות אחר הצוהריים, כשיש רוח מערבית. אנחנו, הרבש"צים, כבר מחכים באזור הכינוס ומוכנים לקריאה, ואז אנחנו רצים ממקום למקום כמו פורפרות".

את השבת האחרונה העביר נגבי בכיבוי שריפה בנחל אסף, ובימים שלאחר מכן פעל באזור כיסופים, בחורש ובמטעים. "הרבש"צים באשכול עובדים בשיתוף פעולה הדוק מאוד", הוא מציין, "ומנסים לעזור בכל מקום אפשרי. היו מקרים שלאחר שסיימנו לכבות אצלנו, קפצנו לאזור בארי לכבות גם שם שריפות".

איך זה להתמודד עם איום כפול?

"פצמ"רים וקסאמים הם לא דבר חדש לנו, וכבר היו זמנים גרועים יותר. היה מזל גדול שאחד הפצמ"רים בסבב הזה נחת באחד הקיבוצים קצת לפני שהילדים וההורים הגיעו לגן הילדים.

"עיקר הדאגה שלנו הופנה למשפחות שהגיעו אחרי צוק איתן ועברו בפעם הראשונה את החוויה הזאת. מתוך הניסיון של הצבא ושל המועצה האזורית במצבים האלה, הוחלט להנחות את צוות החירום היישובי להמשיך בשגרה.

"חצי שעה אחרי נפילת הפצמ"ר נפתח גן הילדים, וכל מערכת החינוך חזרה לעבודה מלאה. זה מראה על החוסן הקהילתי ביישובי מועצת אשכול, שמנסה כמה שיותר לשמור על השגרה כפוף להוראות גורמי הביטחון.

"השגרה היתה מלאה גם ביום המחרת, אחרי לילה קשה של צבע אדום ונפילת רקטות. ביום רביעי חזרו החיים למסלולם, כולל עיבודים חקלאיים עד הגדר והתנהלות רגילה של החיים בקיבוץ".

מן הסתם מרגישים את כובד האחריות במצבים האלה.

"ברור. האחריות במצבים האלה היא לא רק עליי ועל המשפחה שלי, אלא על כל החברים והתושבים שחיים בקיבוץ שלי. אני חי, נושם ומרגיש את האחריות הזאת, וכל המחשבות שלי מנוקזות לכך שאף אחד לא ייפגע. בעניין הזה לכל יישוב חשיבה משלו.

"בעופרת יצוקה פינינו את כל היישוב. כעסו עלינו, כי זה היה בניגוד לאידאולוגיה של יישובים אחרים. זה לא עניין אותי. אני צריך לשמור על החיים של האנשים, ואעשה הכל - עם מוסדות הקיבוץ - שאף אחד לא ייפגע".

נגבי מביע אף הוא כעס על הפלסטינים השורפים נוף ילדותו, ומספר שהרבש"צים כבר מתבדחים בציניות שעוד מעט לא תהיה להם עבודה, שכן הכל כבר נשרף. "למזלנו לא נפל בלון תבערה בתוך יישוב והצית משהו", הוא אומר, "אבל קשה לי לראות את כל השטחים השרופים סביבנו, למרות הידיעה שהטבע יודע להתחדש".

אתה חושב גם על המצב שלהם בעזה?

"כן. אני חושב שצריך למצוא איזשהו פתרון אזרחי לטווח הארוך, שישפר את המצב שלהם ויהיה טוב גם לנו. הוכחנו להם שהאלימות לא משתלמת, ועכשיו צריך לנסות להגיע לפתרון אחר".

כשהוא נשאל אם אזרחי המדינה שותפים למה שעובר על תושבי עוטף עזה, הוא מגיב בצחוק מריר ועונה שהתחושה שלו כבר כמה שנים היא שיש מדינת עוטף עזה ויש מדינת ישראל.

"ככה זה עובד", הוא מציין בהשלמה. "מבחינת הממשלה נעשו השקעות בעוטף בשנים האחרונות, אבל מבחינת תושבי המדינה לא נראה לי שמישהו בתל אביב יודע מה קורה בעוטף.

"היו פה טילים, וקסאמים, ופצמ"רים, ומלחמות, ומי שנמצא מחוץ לטווח הטילים חי בראש אחר לגמרי ולא מבין כמה זה משפיע עלינו. לשמחתי, הסבבים האלו הם אחת לכמה שנים וקצרים יחסית, כך שרוב הזמן אנחנו חיים בשקט, בונים את החיים שלנו, ועם ישראל מוזמן לבקר אותנו, להתארח פה ולהכיר אותנו מקרוב".