מעטים מכירים ביופי ובאמת של סוד הצמצום. אורה הראל הכירה בכוח הסוד הזה כבר בספר שיריה הראשון 'עד שהכישוף הפך את פניו' (הוצאת פרדס), ולעתים המעיטה במילים עד כדי כך, שהשיר הפותח את הספר מסתכם בכותרת: 'תבנית' (בעקבות טשרניחובסקי: "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו") ובשתי שורות בלבד: "כָּל חַיַּי הָיִיתִי בַּקִּבּוּץ,/ גַּם כְּשֶׁעָזַבְתִּי".

המפעל הקיבוצי נתן לה בית. הראל, צילום: אלבום משפחתי

גם בשיר הבא אחריו, שכותרתו 'הר־הור' (בעקבות הׂר ההר, הכינוי התנ"כי להר שעליו עלה משה לקבל את עשרת הדברות), ובמילות השיר: "כָּל בֹּקֶר/ הַקִּבּוּץ מְדַבֵּר אֵלַי/ בְּקוֹלוֹ הָרָם,/ מְצַוֶּה אוֹתִי/ לָשׁוּר, לְהַבִּיט, לִרְאוֹת/ מַה גָּדוֹל הַיּוֹם הַזֶּה?" (כמצוות אבי ההתיישבות אברהם הרצפלד). השירים האלה פותחים את הספר כשרוחם מרחפת על פני כל השירים שיבואו בעקבותיהם.

עוד אפיון לספרה של הראל, שוודאי מצביע על כוונה: השם מופיע בעמוד נפרד מהשיר, כאילו לכותרת חיים משל עצמה, ואולי זה ניסיון נוסף לצמצם את השיר עד כדי מילה.

ויתרון נוסף לצמצום, בכך שהוא מאפשר לקורא לחזור שוב ושוב אל שירי הספר, וזה מה שקרה לי עם ספרה של אורה הראל.

גירוש פוגש גירוש

הראל נולדה בזיקים. הוריה, ניצולי השואה, הם ממייסדי הקיבוץ. רק לאחר שנים רבות, בהיותה בוגרת, כשבאחד מחגי הקיבוץ שחזרו החברים את העלייה לקרקע סביב הבית הערבי הגדול שנותר על עומדו, התברר לה שהמקום שבו הקימו הראשונים את ביתם לא היה ריק. הוא היה שייך קודם לכן למשפחת עלמי הערבייה, שגורשה מהמקום. הוריה של הראל לא סיפרו לה על כך מעולם.

בארבעה שירים - 'פליטות', 'הוא', 'עדן ו'הם' - היא מבכה את פליטותם־גירושם של ערביי המקום: "וּבַלֵילוֹת, בְּעוֹדֶנוּ יְשֵׁנִים/ בְּמִטָּתֵנוּ הַצַּחָה,/ הֵם/ מַמְשִׁיכִים בְּמִיתָתָם".

כמו שבני משפחת עלמי המגורשים מביתם הפכו לפליטים, והיו באים בסתר הלילה לקטוף את פירות העצים שנטעו כשהיה הבית ביתם, כמסופר בשיר 'פליטות': "עִם רֶדֶת הַחֲשֵׁכָה/ מִסְתַּנְנִים/ בְּנֵי מִשְׁפַּחַת עָלָמִי/ מְגֹרְשֵׁי הַכְּפָר/ לְבֵיתָם/ בּוֹ גָּרִים עַכְשָׁו הוֹרַי/ מְגֹרְשֵׁי הָעִיר".

ובמקביל מנסה האם הפליטה, ניצולת השואה, להתערות בבית שלא היה ביתה. גירוש פוגש גירוש. פליטוּת פוגשת פליטוּת. האם תימצא לאם מנוחה ונחלה בביתה החדש? האם תצליח לגדל שם את בנותיה?

התשובה הבלתי נמנעת נמצאת בשיר מכמיר הלב 'חישוף':

אִמִּי נָטְעָה שָׁרָשִׁים

בְּמוֹלֶדֶת חֲדָשָׁה,

הָפְכָה אֶת הַקִּבּוּץ לְבֵיתָהּ,

קִבְּלָה עַל עַצְמָהּ לְצַיֵּת

לַחֲצִי שְׁעַת אַהֲבָה.

לוּ רַק הֵנִיחוּ לָהּ לְהַגִּיעַ אֵלַי

כְּשֶׁדִמְּתָה לִשְׁמֹעַ אוֹתִי בּוֹכָה.

לוּ רַק הֵנִיחוּ לָהּ לְהָנִיק אוֹתִי,

לְלַטֵּף אוֹתִי בְּמִטָּתִי. לְכַסּוֹת בִּשְׂמִיכָה.

יָדַי וְיָדֶיהָ צְמֵאוֹת לְמַגָּע,

עוֹרְגוֹת זוֹ לְזוֹ

עַד הַיּוֹם

אֶת צַעַר הַכְּמִיהָה.

רבים משירי הספר עניינם בלינה המשותפת. לא מעט אומנים, אנשי קולנוע, משוררים וסופרים שלא הצליחו להשתחרר ממנה הנציחו אותה ביצירותיהם. אבל הראל, שלא כאחרים, למרות ידיעת הסבל של אמהּ, למרות הקושי שלה כילדה: "...גּוּפִי נִדְרָךְ לַפְּרֵדָה,/ לְפַחַד הַחֹשֶׁךְ/ וּלְכָל מַה שֶׁהַלַּיְלָה הָאָפֵל/ יָבִיא אִתּוֹ".

עטיפת הספר

היא טוענת שדווקא הקיבוץ הוא שהציל את הוריה. המפעל הקיבוצי נתן בית, קורת גג והרבה מעבר לכך לפליטי השואה שהיו למקימי המדינה. "הכתיבה שלי איננה מתוך כעס או שנאה", היא אומרת.

אדרבה, מי כמוה מבין מה נתן הקיבוץ להוריה ובדיעבד גם לה. ובכל זאת, הכאב העמוק של הניתוק, התלישה משדי האם, הפחד מתחת לשמיכה בבית הילדים - כל אלו מבעבעים מתוך השירים, והרי אין כמו השירה לגלות את הרגשות העמוקים, הנסתרים, ואולי אף לרפא.

גם כשעזבה המשפחה את הקיבוץ, והראל אז בת 7, הוא המשיך לזרום בדמם. ערבי השירה של פעם, בביתם עם חבריהם הקיבוצניקים לשעבר; אורה מצטרפת לתנועת השומר הצעיר; שוהה תקופות ארוכות בבית קרוביה בקיבוץ; ובבוא העת עולה עם גרעין נח"ל לשדה יואב ולאחר מכן עושה את שירותה הצבאי בקיבוץ גשור.

"ואז, בתקופת מלחמת ההתשה, כשהפגיזו הסורים את הקיבוץ", היא מספרת, "כל מי שהצליח להגיע למקלט ניצל. כל מי שלא הצליח - נפגע". הרסיס בירך, אף על פי שהוצא בניתוח, סימניו נותרו בה, אולי כסמל לקשר שלא נותק לקיבוץ, כפי שהיא כותבת בשיר 'ממעמקים', הסוגר את הספר: "...לַמְרוֹת שֶׁבַּנִּתּוּחַ שָׁלְפוּ אֶת/ רְסִיסֵי הַמַּתֶּכֶת הַחַדִּים מִיְּרֵכִי/ הֵם עֲדַיִן שָׁם/ גוֹרְרִים אוֹתִי/ לִמְחוֹזוֹת רְחוֹקִים".

האומנם מכוונת המשוררת במחוזות הרחוקים למאבק התנ"כי של יעקב עם המלאך? "ותקע כף ירך יעקב בהיאבקו עמו", ואז הברכה שהוענקה ליעקב, ושינוי השם המשמעותי מיעקב )עקב) לישראל (ישר)? למשוררת פתרונים.

הראל, שהייתה שנים רבות יועצת חינוכית ויועצת ארגונית במערכות חינוך, כתבה עם קבוצה מטעם שפ"י את התוכנית "כישורי חיים", והיא אחראית על כתיבת התוכנית "אינטליגנציה רגשית - בינת הלב" ועל הדרכתה. היא למדה במשך עשרות שנות עבודתה לשאול, גם את עצמה, את השאלות הקשות מאוד פנימה.

עכשיו, כמעט 60 שנה לאחר שעזבה עם משפחתה את הקיבוץ, מתפרץ הקיבוץ בשיריה כלבה רותחת, ואורה המשוררת שלמה עם עצמה ועם עברה הקיבוצי, ללא מורא.

כתבה באדיבות אתר מיינט קיבוץ.