איתי היה הנער הכי יפה בשכבה. תמיד שמח ומשמח, תמיד מוכן לעזור, תמיד עם עיניים נוצצות וידיים גדולות ובטוחות- ואני הייתי מאוהבת בו, במשך שנים. המערכת לא האמינה בו, הם לא הבינו שלמרות שהציונים שלו לא בשמיים, עוד יצא ממנו משהו גדול- כי בן אדם עם לב זהב שכזה לא יכול לאכזב. הכרנו בעקבות ניסיון עזרה מצידי, שיעורים פרטיים שנעלמו מהר מאוד "אני לא מסוגל אחותי, זה לא נקלט, כל המילים האלה" הוא היה מחייך אליי במבוכה ומצביע על הידיים "איתם אני מלך, אני יכול גם לבנות לך בית בשבוע אם תרצי, אבל לכאן- לראש, לא תצליחי להכניס את כל המילים והמספרים האלה." לאט לאט הלימודים הפכו לבילויים, קולנוע, ישיבות עם החברים, סתם שקיעות מול הים ובעיקר, אהבה מתוקה שנבנתה לאט. ראיתי את התסכול של איתי כשהגענו לשלב הבגרויות, הוא עבר בקושי וגם זה עם המון העתקות- בנוסף לכל, גם היה לו המון מזל.

 למרות שמערכת החינוך ראתה בו נטל, בבלתי פורמלי הוא היה מדהים. איתי התנדב בכל מקום אפשרי, הדריך קבוצה באחת מתנועות הנוער בעיר והשתדל לעזור בכל דבר שרק יכל, גם כשהוא בעצמו לא היה בטוח בדרך. איתי לימד אותי שאנחנו לא מכונות ציונים, שהלב שלנו מעל הכל, הוא חלם להקים עמותה שתעזור לילדים, שתרים אותם גם כשכל המסגרת סביבם ממוטטת.

כשהגענו לכיתה יב', התחלנו ללכת למיונים. אני החלטתי לנסות ולהיות משקי"ת ת"ש, בעקבות איתי למדתי כמה חשוב להקשיב ולנסות להבין כל אחד ואחד ולתת כל מה שאנחנו יכולים מעצמנו. הוא, כמובן, התחיל ללכת למיונים ליחידות המיוחדות ולכל היחידות הקרביות ולבסוף- הוחלט לגייס אותו להנדסה קרבית. איתי היה בשמיים "אמרתי לך, עם הידיים אני הכי טוב שיש, אני אגן על כולם, אף אחד לא יפגע כל עוד אני שם כדי לשמור עלייהם בכל המכשולים" חייכתי מבחוץ, אבל הלב שלי רעד מבפנים. לחשוב שהאהוב שלי הוא הראשון בקו, זה שסופג את הפצצה במידה והיא שם.

 כולם ניסו להרגיע אותי לקראת יום הגיוס שלו, אני לא אשכח אותי ואת רוז אימא שלו, הולכות יד ביד, מחייכות כמה שאפשר, ורועדות מבפנים. אך את האושר של איתי לא היה ניתן לרסן, וגם לא את הצעקות המעודדות של כל החברים והחניכים שלו שהצליחו להגיע לבקו"ם ללוות אותו. חשבתי בליבי "הלוואי שהמחנכת ההיא הייתה כאן עכשיו, לראות על כמה אנשים הוא השפיע, כמה אנשים אוהבים אותו, ולא אכפת להם שהוא עשה בקושי 3 יחידות במתמטיקה."

החודשים עברו, התגייסתי כמשקי"ת ת"ש ביחידת מודיעין במרכז הארץ. את היום ההוא לא אשכח, שמענו שיש נפגעים מגדוד 605. כל היום התפללתי שזה מגדוד אחר בהנדסה, והרגשתי רע עם עצמי שאני מאחלת למישהו אחר להיפגע- אבל לא יכולתי לחיות עם המחשבה שזה איתי שלי. רוז שלו לא הפסיקה להתקשר, היא הייתה בטוחה שבגלל שאני במודיעין אני אדע הכל לפני כולם ויוכל להרגיע אותה ולהגיד לה שזה חייל מסכן אחר, שמשפחה אחרת מתפרקת, שזה לא הבן שלה. אבל אני, בסך הכל משקי"ת ת"ש.

לקראת שש בערב, הטלפון הגיע, זה היה אח שלו. "טלי, תחזרי הביתה, איתי נפטר." ככה, בקור רוח, בלי רגשות, בלי נפש חיה בשיחה הזו, כאילו גם אח שלו הלך איתו. ואני, לא בכיתי, לא השתתקתי, ניתקתי את הטלפון, אמרתי למפקד שיש מקרה חירום בבית, לקחתי את התיק ועליתי על האוטובוס. לא דיברתי, כל הדרך, אפילו לא לעצמי- הנשמה והמוח היו ריקים מתוכן. איתי וחבריו לגדוד נכנסו לנטרל מטען בשטח אויב אך מסתבר כי מטען נוסף היה לא רחוק משם וכמעט והופעל- איתי ראה את מה שעומד לקרות וזינק במהירות, והצליח להציל את כולם, חוץ מעצמו.

גם בהר הרצל, מול הסלע הקר שעלייו חרוט שמו של האהוב שלי, לא דיברתי, לא בכיתי, לא הייתי שם. רק הבטתי על הטבעת שהוא קנה לי, כהבטחה, לעתיד המשותף שלנו יחד. הוא תמיד אמר לי "אני לא יודע מה יהיה, עוד יש לנו טיול, עוד יש לנו אולי לימודים, אולי נכיר אנשים חדשים, אולי אנחנו בכלל נועדנו להיות רק ידידים טובים, אבל תמיד תזכרי את גודל האהבה שלנו- ובעזרת השם, נתגבר על הכל ונמשיך לתחזק אותה כל החיים. אני מבטיח לך שתמיד תהיי בשבילי גדולה, והטבעת הזו היא הבטחה מבחינתי, שלא אשכח אותך לעולם."

בסוף השבעה, אחרי שכולם התחילו לעכל ולנסות ולחזור לחיים שלהם, עליתי על קו 348 ונסעתי להר הרצל, לבקר את אהובי, לבדי. והבנתי, שזה כל מה שנשאר- כבוד, גיבור, צל. הבנתי שמהיום הוא לנצח חייל שהקריב את חייו למולדתו, עכשיו הוא שייך לכולם, לכל אזרחי ישראל. ואני קינאתי, ורק רציתי שיחזור להיות איתי שלי. ישבתי על ידו ובכיתי, דמעות של כאב, של כעס שלא שמר על עצמו, של קנאה כלפי מי שזכה להיות איתו ברגעיו האחרונים, של אכזבה של העתיד שכבר לא יהיה, של אהבה נכזבת ובעיקר- דמעות של גאווה, כי תמיד ידעתי, שאיתי שלי גדול מהחיים.

האם גם למעלה אתה זוכר אותי?