זה בטח נשמע כמו צרות של עשירים אבל גם לומר "לא" זה קשה. זה קשה כי יש צד שני, שהוא בדרך כלל אדם, בדרך כלל עם רגשות ולב ורצון לא ממומש (שגם לא ימומש).

האמירה הזו תמיד לוותה בחוסר נעימות, בהתפתלויות, תירוצים, סיבות משוכללות יותר מתירוצים ללמה אני לא רוצה או לא מוכנה או אפילו לא בנויה לזה. ככל שהסיבות השתכללו כך ההבנה מהצד השני פחתה. אני יכולה להבין את ההתנגדות התיאורטית לקבלת "לא": בכל זאת, צד אחד רוצה והצד השני לא, אך הגיוני שהצד הראשון יתעקש.

אבל (והנה אבל גדול מגיע) אם ה"לא" חוזר על עצמו, מתמשך, קונסיסטנטי, מגיע באי אילו תצורות של תירוצים שכבר נגמר מלאי היצירתיות כדי ללטש אותם – יש כאן מחויבות סמויה מטעם כללי הנימוס העולמי להבין אותו (או לפחות לקבל). ואם לא הבנת – זהו. אני יכולה להסיר את בגדי הנימוס שלי מהמאה ה14 ולהיות בוטה יותר, ישירה יותר, אפילו קצת חצופה.

טוב, אולי הגזמתי, בכל זאת – חינוך אירופאי של שנים לא בא ברגל, אבל היי, דרושה תעוזה כדי להשיג מה שרוצים וכרגע אני פשוט רוצה שלא.

זה אף פעם לא נשמע טוב, זה צרות של עשירים, זה "חצופה, איך את מעיזה" או "מי את בכלל", זה תמיד לא נעים ותמיד נאמר מתחת לשפם שמא אני לא אחוש מחוזרת מדי, אהיה מתלהבת מדי או בכלל, אחשוב שמגיע לי. אבל רגע, יש פה משהו יותר עמוק: אני לא יכולה לומר "לא". לא נולדתי עם היכולת הזו, לכל מין או מגדר באשר הוא. גם לאמא שלי אני לא אומרת "לא", גם לא למוכרת שדוחפת לי בגד שנראה כמו משהו שמישהו הקיא בחמש מידות מעליי. אז אני משייפת, מלטשת, מפזרת על זה אבקת קסמים ומחייכת המון (אפילו יותר מדי) ופשוט נותנת הסברים אחרים שאמורים להיות ה"לא" המיוחל, רק בתצורה שונה. נחמדה יותר, חלילה לא להעליב. זה לא שמשהו בך לא בסדר או לטעמי, זו פשוט אני. אין צורך לנסות להבין.

אילוסטרציה. צילום: freepik

סיבותיי שמורות עמי, וגם אם ממש תרצה אני לא אחלוק אותן עמך כי זה פשוט לא לעניין, והאמת? אין פה איזה סוד גדול. זה פשוט "לא". בלי הסבר, בלי היגיון מורכב או משוואה מתוחכמת – פשוט הקשבה טוטאלית לבטן, גם אם אין לה צידוק מתמטי. אז כדי להימנע מלא נעים, לא נכון, לא צריך, לא נחוץ כרגע או כל נוסח אחר שתרצה, בוא נעשה את זה נוח ונעים לשנינו ונחזור לחייך אחד לשנייה ברחוב כאילו כלום לא קרה, שיחררנו, עברנו, סיימנו והכל טוב ויפה, פרחים ופרפרים.

ברור שיש יוצאים מן הכלל ושזה לא תמיד נכון, אבל הנה פנייה נרגשת למין הגברי באשר הוא: בפעם הבאה שאתם נתקלים במחזה הזה שלי, בבקשה תבינו. אל תאלצו אותי לומר "לא". לא נעים לי. (דרך אגב, הוא בכלל לא מת, זה שקר שהמציאו אנשים שיודעים להשתמש במילה "לא").

לעמוד הפייסבוק של גל יונה, וגם לבלוג