כך מתחילה שוב מציאות של הכלה

העפיפונים שמגיעים מעזה הם הסדק הזה.

לא כי כל עפיפון הוא בהכרח איום קטלני, וגם לא כי כל אירוע קטן הוא סימן לבאות. אלא משום שהדפוס המוכר המתחווה הוא של מדיניות "הכלה". אירוע אחד מוגדר “נקודתי”, השני נמצא בבדיקה, בשלישי לא נמצא חומר נפץ. לכל אחד מהם יש הסבר משלו, ובינתיים התופעה עצמה נשארת, שלא נאמר מתגברת ועימה - ההתרסה של האויב וההבלגה בצד שלנו.

בשבועות האחרונים אותרו שוב ושוב עפיפונים במרחבי העוטף. אפשר להתייחס לכל אחד בנפרד, אבל אי אפשר להתעלם מהתמונה שמצטברת ואסור בשום פנים לעצום עיניים! השאלה כבר מזמן אינה רק - מה היה מחובר לעפיפון כזה או אחר. השאלה היא - איזו מציאות מדינת ישראל מוכנה לקבל על גבול עזה ומי קובע את הכללים במשחק המופרע הזה.

עכשיו מגיע הצעד המוכר. בישראל כבר מעריכים שהפרחת העפיפונים נעשית בהכוונת חמאס, אך במקביל צה”ל תוקף מחסני אמצעי לחימה של הארגון ברצועה.

וזה מעלה שאלה שקשה להתעלם ממנה: אם ידענו שחמאס מחזיק מחסני אמל”ח ברצועה - למה הם נשארו שם עד עכשיו?

זו לא שאלה על תקיפה כזאת או אחרת. זו שאלה על תפיסת הביטחון כולה. אם המטרה היא באמת להסיר את האיום, לא צריך לחכות לעפיפון הבא כדי לפעול נגד מי שהפריח אותו, ולא לחכות לאיום שיחצה את הגבול כדי לטפל בו. הסרת איום פירושה לפעול כך שלא תהיה לאויב היכולת להפעיל אותו מלכתחילה.

יש הבדל גדול בין להגיב לאיום, לבין להסיר איום. במשך שנים מדינת ישראל השתפרה ביכולת להגיב: ליירט, לתקוף בתגובה, לסגור מעגל על מי שביצע את הפעולה. אבל אחרי שבעה באוקטובר, המבחן צריך להיות אחר - לא כמה מהר הגבנו אחרי שהאיום הגיע, אלא מה עשינו כדי שהוא לא יבנה בכלל.

בתפקיד שאני ממלא כדובר תנועת 'עתיד לעוטף', אני נמצא בקשר יומיומי עם תושבי האזור. הציפייה שלהם מהמדינה בסיסית: לא לחזור למציאות שבה הם נדרשים להתרגל לאיום, בזמן שהגופים הבטחוניים "מנהלים אותו".

לכן כאמור, הדיון על העפיפונים הוא לא באמת רק על עפיפונים. הוא מבחן לשאלה האם תפיסת הביטחון השתנתה. האם אנחנו מחכים לאיום הבא כדי להגיב אליו, או פועלים מראש כדי להסיר אותו.

הדרג המדיני כבר הבהיר שלא יקבל את התופעה, וטוב שכך. עכשיו הדברים צריכים להימדד בשטח. הצלחה היא לא עוד עפיפון שאותר ועוד תגובה שבאה אחריו. הצלחה היא מצב שבו העפיפון הבא כלל לא ממריא לעבר ישראל.

תושבי העוטף שילמו מחיר כבד מדי כדי שנחזור שוב למציאות של הכלה. לא נחזור לשישה באוקטובר, ולא נקבל חזרה הדרגתית לשגרה שבה איום מעזה הופך לחלק מהחיים.

כי בסופו של דבר, סדק בסכר מתקנים כשהוא עוד סדק.

ואיום לא מנהלים מאירוע לאירוע. איום מסירים!