|
כשהלוחמים ממשיכים לשאת בנטל והוויכוח על השוויון רק מתעצם, הגיע הזמן לשאול את השאלות שרבים כבר חושבים אבל חוששים לומר בקול
$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('0fb78f13-68ed-438b-b5c8-93d11479f7c3','/dyncontent/2026/6/16/bdfa8873-e4ee-467d-a7ac-c24c04aeb190.jpg',21330,'אלדן אייטם כתבה ',525,78,true,26613,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('0fb78f13-68ed-438b-b5c8-93d11479f7c3','/dyncontent/2026/4/23/42cf0336-417d-4bd9-a800-2bf7b29f551c.jpg',21043,'יואב אייטם כתבה ',525,78,true,26613,'Image','');},15]]);})
בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז 7 באוקטובר, אני מרגישה שיותר ויותר ישראלים מסתובבים עם שאלות קשות שהם כבר חוששים לומר בקול. אחרי אותו יום נורא, שבו מחבלי חמאס רצחו, חטפו ופצעו אזרחים רק משום שהם ישראלים ויהודים, נדמה היה שהאסון יחזיר אותנו לערבות הדדית ולתחושת גורל משותף. אבל ככל שחולף הזמן, הוויכוחים סביב השוויון בנטל, הפטור מגיוס, תקציבי הישיבות, נטל המס, קמפיינים ייעודיים למגזרים מסוימים והמחאות נגד גיוס בני ישיבות רק הולכים ומעמיקים. בזמן שהלוחמים והמילואימניקים ממשיכים לשלם מחיר כבד כדי להגן על כולנו, רבים שואלים האם האחריות הלאומית מתחלקת באמת באופן שוויוני. זו אינה קריאה נגד ציבור כזה או אחר, אלא קריאה לעצור ולשאול האם מדינת ישראל עדיין מצליחה לשמור על תחושת השותפות שעליה הוקמה, או שאנחנו הולכים ומתרחקים ממנה.
|
|
|
|