מי דואג לאזרחים הותיקים ומיגונם?

בהתקפת הטילים האחרונה בחודש יוני קיבלה מדינת ישראל התראה מוקדמת. היה מספיק זמן להיערך למערכה הבאה מול איראן, היה זמן לחשוב. היה זמן לפעול. ובכל זאת, למעלה מחצי מיליון אזרחים ותיקים חיים בדירות ללא מרחב מוגן, בלי ממ"ד, בלי מקלט נגיש ובלי אפשרות אמיתית להגיע בזמן למרחב בטוח גם במערכה הזו.

משרד הרווחה אמון על האזרחים הוותיקים במסגרות המוסדיות וטוב שכך. אך מי אחראי על מאות אלפי האזרחים הוותיקים שחיים בדירות ישנות, בקומות גבוהות ללא מעלית, ללא ממ"ד וללא מיגון בסיסי?

ראינו במו עינינו את הפגיעות בבת ים, חולון ובאר שבע בקיץ האחרון. טילים שפגעו באזורים מאוכלסים, בהם מתגוררים אזרחים ותיקים רבים. מאות מהם נפגעו, פונו מבתיהם, איבדו את תחושת הביטחון הבסיסית ביותר - הבית. מעבר להלם, לטראומה ולעיתים גם לפגיעות הפיזיות, עבור אדם בשנות השמונים והתשעים לחייו מדובר בטלטלה קיומי שהרבה יותר מאתגר ומורכב להשתקם ממנה.

עמותת אביב לגיל השלישי , הפועלת למען מיצוי זכויותיהם של בני הגיל השלישי, ללא כל תשלום, ליוותה כ-600 אזרחים ותיקים שביתם נפגע בהתקפה מאיראן בחודש יוני. פגשנו מקרוב את המציאות: אדם מבוגר שנפלט מביתו, לפעמים רק עם חפציו האישיים, נדרש למלא טפסים דיגיטליים למס רכוש, מערכות מקוונות, סיסמאות, אזור אישי, העלאת מסמכים. לא לכולם יש טלפון חכם. לא לכולם יש מחשב. וגם אם יש - לא כולם יודעים להשתמש בהם. ובצד השני, כמעט ולא קיים מענה אנושי לסיוע.

ולצד זאת, יש לדאוג למטפלת הסיעודית, למצוא דיור חלופי שיתאים לכיסא גלגלים או להליכון, בקומה נגישה, להתמודד עם ביטוח לאומי, עם הרשות המקומית. עם חברות הביטוח ועוד. פגשנו משפחות רבות ששאלו בקול רם: "האם יש טעם להתחיל מחדש עבור אדם בעשור התשיעי או העשירי לחייו?" השאלה הזאת קורעת לב, אך היא משקפת מציאות קשה של חוסר ודאות כלכלית ותפקודית. המדינה אף לא תגמלה אזרחים ותיקים שנאלצו לשהות במוסדות לאחר שביתם נפגע. מי שנאלץ להתפנות למסגרת מוסדית, לעיתים בעל כורחו, מצא את עצמו ללא מענה תקציבי מספק.

במהלך הליווי הצלחנו לסייע ל- 600 אזרחים ותיקים בקבלת זכויות והטבות בהיקף של כ-850 אלף שקלים: ממס רכוש, מביטוח לאומי ומהרשויות המקומיות. סייענו במילוי טפסים, בהגשת בקשות, בווידוא מיצוי זכויות. אך עמותה אינה יכולה להחליף מדינה. השאלה איננה רק שאלה תקציבית. היא שאלה מוסרית. כיצד ייתכן שבמציאות מלחמתית מתמשכת אין תוכנית לאומית ייעודית למיגון אזרחים ותיקים החיים בדירות ללא מרחב מוגן? מדוע אין מנגנון אקטיבי לאיתור ולסיוע יזום? מדוע האחריות נופלת על כתפיהם של קשישים בני 85?

ביטחון אינו רק כיפת ברזל. ביטחון הוא הידיעה שיש לאן לרוץ , והידיעה שאתה מוגן (עד כמה שניתן), ביטחון הוא מדינה שרואה את אזרחיה הוותיקים לא כבעיה - אלא כאחריות. הגיע הזמן שמדינת ישראל תכיר בכך שמיגון אזרחים ותיקים אינו נושא שולי. זו חובתנו כחברה. הדור שבנה את המדינה ראוי להזדקן בה בביטחון.

הכותבת היא מנכ"לית 'אביב לגיל השלישי'