"שלוש שנים אחרי, אני חושב דווקא על 6 באוקטובר"

יש משהו בתאריך הזה שזורק אותי אחורה בזמן, גם כשאני לא רוצה.

שלוש שנים עברו מאז 7 באוקטובר, ואני עדיין לא יודע איך אומדים ואיך עומדים שלוש שנים מאז יום שכזה. בלוח השנה חלפו הרבה ימים והתחלפו שלושה לוחות. בחיים התרחשו מאז אינספור אירועים. אנשים התחתנו, נולדו ילדים, החליפו עבודות, עברו דירות, חזרו הביתה. גם אני המשכתי. עבדתי, צחקתי, נסעתי, רבתי, אהבתי, התאכזבתי. החיים, בחוצפתם, המשיכו.

אבל יש ימים שבהם המרחק בין אז להיום פתאום נעלם.

7 באוקטובר הוא יום כזה.

בכל שנה הוא מחזיר אותי לרגע שבו העולם שהכרתי איבד מהיציבות שלו. לא רק בגלל מה שראיתי ומה שקרה לאנשים שהכרתי, אלא בגלל ההבנה הפשוטה והקשה שהדברים שאני בטוח בהם יכולים להיעלם בתוך דקות.

מאז אני מסתכל אחרת על הרבה דברים.

אולי בגלל זה, שלוש שנים אחרי, אני עוסק פחות בשאלה אם נזכור את 7 באוקטובר. ברור לי שנזכור. יש התרחשויות שאי אפשר לשכוח, גם אם מאוד רוצים.

אני חושב דווקא על הדברים שלמדנו לחיות איתם לפני ה-7.

על 6 באוקטובר.

כי בדיעבד, זה אולי החלק שהכי קשה לי לעכל.

לפני 7 באוקטובר התרגלנו להמון דברים שאף אדם לא אמור להתרגל אליהם.

התרגלנו לכך שילדים יודעים לזהות צבע אדום לפני שהם יודעים לקרוא. התרגלנו לכך שמשפחה יכולה באמצע ארוחת ערב לרוץ לממ"ד ואז לחזור לשולחן. התרגלנו לסבבים, לירי, לבלונים, למנהרות, למחבלים על הגדר שמוגדרים כ"מפרי סדר", על גדר שהפכה במשך השנים מגבול למעין קיר פסיכולוגי: הם שם, אנחנו כאן.

כל עוד הקיר עמד, יכולנו לשכנע את עצמנו שהמציאות הזאת הגיונית.

אני לא כותב את זה ממקום של חוכמה בדיעבד. גם אני חייתי בתוך אותה מציאות. גם אני שמעתי את אותן הערכות. למעשה, כאיש תקשורת בדרום, לא רק קראתי ושמעתי את אותן כותרות - הבאתי אותן לשידור. דיווחתי על עוד ירי, עוד סבב, עוד אירוע בגדר, ואז עברתי, כמו כולם, לידיעה הבאה וליום הבא.

ככה בני אדם בנויים כנראה. אי אפשר להתעורר בכל בוקר ולחיות בתחושת אסון מתקרב. הנפש מחפשת שגרה, גם במקומות שבהם אין באמת שגרה. היא לוקחת את הדבר החריג ביותר, ואם הוא חוזר מספיק פעמים - הופכת אותו לרקע.

כמו מי שגר ליד פסי רכבת ובשלב מסוים כבר לא מתעורר כשהרכבת עוברת בלילה.

הרכבת לא הפסיקה לעבור.

אנחנו פשוט הפסקנו לשמוע אותה.

ואולי זאת המחשבה שהולכת איתי היום יותר מכל.

לא שהיינו עיוורים. ראינו.

פשוט התרגלנו למה שראינו.

בבוקר 7 באוקטובר כל אותם דברים שנראו במשך שנים כאירועים נפרדים התחברו ברגע אחד. פתאום לא היו "סבבים", "הפרות סדר", מנהרות, התעצמות ואימונים מעבר לגדר. הכל השתלב לתמונה אחת מצמררת.

המחיר שלה היה בלתי נתפס.

מאז עברו שלוש שנים. שלוש שנים שבהן המדינה השתנתה, העוטף השתנה, וגם אני השתניתי.

יצא לי לפגוש מאז לא מעט אנשים מהעוטף. אנשים שחזרו הביתה מהשבי, מהקרב או מהפינוי, ואנשים שעוד מחפשים את תחושת הבית. משפחות שמנסות לבנות מחדש חיים במקום שבו החיים נשברו, לוחמים שמנסים לבנות חוסן מהפוסט-טראומה. אנשים שמסוגלים לדבר שעות על העתיד ובאותה נשימה להיעצר בעבר בגלל שם, תמונה או זיכרון.

אחד הדברים שלמדתי מהם הוא, שאפשר להחזיק כאב ותקווה באותו זמן.

אפשר להתגעגע למה שהיה, ובאותה נשימה לדרוש שמה שהיה לא יחזור.

וזה, מבחינתי, אולי הדבר החשוב ביותר ביום הזה.

אני רוצה שהעוטף יחזור להיות מקום שחיים בו, לא מקום שמנציחים בו אסון.

אני רוצה לראות ילדים גדלים כאן, בלי שאימה תהיה חלק מהילדות שלהם. אבקש לראות משפחות בונות כאן בית, לא מתוך תחושת שליחות או גבורה, אלא פשוט מפני שזה מקום מתאים לבית שלהן. לראות עסקים, שדות, קהילות, כבישים מלאים, רכבות, צעירים שבוחרים להישאר ואנשים שבוחרים להגיע.

אני רוצה שנוכל לדבר על העוטף בלי שכל משפט יתחיל ב־7 באוקטובר.

אבל כדי שזה יקרה, אי אפשר לבקש מהאנשים שחיים כאן לחזור לאותה מציאות שהייתה כאן ב־6 באוקטובר.

זה המקום שבו מבחינתי הזיכרון פוגש אחריות.

לא בנקמה, לא בסיסמאות ולא בהבטחה שאפשר להעלים מכאן כל סכנה לנצח. מדינה שחיה בג'ונגל שלנו לעולם לא תוכל להבטיח לאזרחיה מציאות שקטה ללא אויבים.

אבל היא כן חייבת להבטיח להם, שהיא לא תלמד שוב לחיות בהכחשה לצד איום שקיים מולם.

מבחינתי, הסרת האיום מעל יישובי העוטף היא לא אמירה פוליטית. היא התנאי הבסיסי לכך שהמילה "שיקום" תהיה אמיתית.

האיום הזה הוא לא שם של ארגון מסוים. היום זה חמאס, מחר זה יכול להיות ארגון אחר. זו אבחנה שמבררת לא רק מי נמצא מעבר לגדר, אלא איזו יכולת אנחנו מוכנים שיחזיק שם מול הבתים שלנו.

אחרי מה שקרה, אני מתקשה לקבל את המחשבה שתושבי העוטף יצטרכו שוב להיות אלה שמסתגלים.

ויש עוד דבר שהשתנה אצלי בשלוש השנים האלה.

הבנתי שלהחלטות שמתקבלות רחוק מכאן, יש השפעה אמיתית. הן נתפסות אצלי אחרת, כשאני פוגש את האנשים שחיים את התוצאה שלהן.

על המפה, יישוב הוא נקודה. בדיון ביטחוני הוא לפעמים שם. בטבלה הוא מספר תושבים.

במציאות ישוב הוא משפחה שמרדימה ילדים בלילה. הוא חקלאי שקם בבוקר לשדה. הוא צעירה שמתלבטת אם לבנות כאן את החיים שלה. הוא קהילה שלמה שמנסה להחליט אם היא מסוגלת שוב להאמין במקום הזה.

לכן המשפט "לא יחליטו עלינו בלעדינו" קיבל עבורי משמעות אחרת.

לא מפני שתושבי העוטף יודעים הכול, ולא מפני שהמדינה לא צריכה לקבל החלטות קשות. אלא מפני שאחרי 7 באוקטובר, נדמה לי שהמינימום שאנחנו חייבים לאנשים האלה הוא לא לדבר עליהם כאילו הם אינם בחדר.

להקשיב להם לפני שמחליטים בשבילם.

שלוש שנים אחרי, אני לא מחפש עוד הבטחות גדולות.

אני רוצה משהו צנוע יותר וקשה הרבה יותר: שנזכור גם כשהתאריך יתחלף.

שנזכור כשהכותרות יעברו לנושא הבא. שנזכור כשהאיום יהיה קטן מספיק כדי שאפשר יהיה להסביר אותו. שנזכור כשהחיים יחזרו להיות עמוסים בדברים רגילים וטובים, כפי שאני מקווה שיקרה.

כי בסוף, אני לא מוטרד מזה שנשכח את 7 באוקטובר.

אני חושש שיום אחד שוב נתרגל.

ששוב יהיה סדק קטן בקיר, ואחרי זמן מה נפסיק להסתכל עליו.

שוב נמצא הסבר לכל אירוע בפני עצמו, ולא נראה את התמונה שנוצרת ביניהם.

ושוב, רק בדיעבד, נחבר את הנקודות.

שלוש שנים אחרי אותו בוקר, אני רוצה להאמין שלמדנו משהו אחר.

לזכור את מי שאיבדנו, לחבק את מי שנשאר, לבנות כאן חיים טובים יותר - ובאותה נשימה לא להסכים יותר שהחיים בעוטף ידרשו מאנשים להתרגל למה שאסור להתרגל אליו.

לא צריך לחיות כל יום כאילו הוא 7 באוקטובר.

להפך.

כל מה שאני רוצה הוא שנוכל לחיות כאן יום אחד כאילו 7 באוקטובר באמת לא יכול לקרות שוב.