הכירו את בני צבר אמן עם סיפור חיים מעורר השראה

מה את/ה עושה בחיים?

"פנסיונר של צה"ל, אמן, עיוור – נכה צה"ל. נפצעתי במהלך שירות החובה שלי, במלחמת יום הכיפורים, בסואץ. רסיסים מילאו את גופי, פניי וראשי. אחד מהרסיסים, פגע בעצב במרכז הראיה, והוא נותר שם עד היום. מהפציעה, התעוורתי מיידית בעין שמאל. לאחר הפציעה, התעקשתי לחזור ולשרת בצבא."

מהם התחביבים שלך?

 "אמנות, מוסיקה, השטת סירות:

אל האמנות הגעתי דרך מועדון "אתגר" שבאשדוד. זהו מועדון לנכי צה"ל, הפועל 5 ימים בשבוע, עם המון פעילויות, חוגים הרצאות וכו'. אני משתדל להגיע לפחות 3 פעמים בשבוע. שם בין מגוון החוגים הקיימים, הכרתי את הפיסול בחימר. אני מבקר במקום כבר 8 שנים, מאז התעוורתי לחלוטין, ויצרתי בזמן הזה למעלה מ 250 פסלים, המוצגים ברחבי הגינה והבית.

הפסל הראשון שבני פיסל לפני 8 שנים

"בנוסף, מדי יום חמישי, במרינה באשדוד, אני מצטרף למועדון "אתגרים", ואנו יוצאים להשיט סירות בים. לסירה שני מפרשים חלוץ וראשי, אני אחראי על החלוץ הוא המפרש הקדמי, הנותן את כיוון השיט של הסירה, בנוסף להגה. המפרש הראשי האחורי, נותן את העוצמה. אני מרגיש את הכיוון של הרוח, המלטפת לי את הלחי, לפי כיוון הרוח, אני מנווט."

בני משיט סירה במסגרת "אתגרים" אשדוד

כמה זמן את/ה גן יבנאי/ת?

"אני תושב גן יבנה, 22 שנים. נולדתי במושב נווה מבטח, הייתי הבן הראשון שנולד במושב. גן יבנה נתפסה אז בעינינו כעיר הגדולה, והיינו נוסעים באופניים מנווה מבטח לקנות ממתקים בגן יבנה."

איך את/ה נתפס/ת לדעתך בישוב?

"אני מאוד מוכר ביישוב, מניח שרוב היישוב הוותיק מכיר אותי, מכיוון שאני אדם פעיל, ואינני שוקע בבית."

איך לא יתפסו אותך לעולם?

"לא יתפסו אותי לעולם נבוך – תמיד שלם עם עצמי ויודע גם לבקש סליחה אם אני טועה."

מה ייהרג ובל יעבור מבחינתך?

"אמינות!!! לא יכול לסבול כשמישהו משקר. אם מישהו משקר, הוא נפסל בעיני, מכיוון שאני סה"כ חי על תחושות, בגלל העיוורון, ואם האמון נפגם, לא ניתן לטעמי לתקן."

מה את/ה הכי אוהב/ת בגן יבנה?

"גולת הכותרת זו האווירה הכפרי, השקט. הדבר הכי טוב יש כן בגן יבנה זו אווירת הקהילה והמשפחתיות. אני מאוד מקווה, שעם גדילתו של היישוב, התחושה הזו לא תיעלם ותלך לאיבוד."

מה חסר לך בגן יבנה?

"אולם מופעים המתאים לגודלו של היישוב, פעילויות נוספות לתושבים בגיל השלישי, יש להם המון זמן למלא."

מהו המאכל האהוב עליך?

"סטייק טוב, לא יכול לעמוד בפניו!"

המלצה/טיפ ממך לתושבים?

"אני ממליץ לכם להגביר את חיי החברה ביישוב, אני אישית מתגעגע לביחד של פעם. הייתי רוצה לאנשים יהיה אכפת מהיישוב, להגביר את רוח ההתנדבות."

בקשה שלך מהתושבים?

"התנדבות היא חלק מהעניין במעורבות בקהילה, צריך לעשות עבור האחר, עבור הקהילה, וכך מגבירים את המעורבות והאכפתיות למקום בו אנחנו חיים."

זיכרון ילדות משמעותי?

"הייתי בגיל גן, בנווה מבטח, שובב ודומיננטי. היו אלו שנים ללא חשמל, מים זורמים ועוד. כל שהיה לעשות, הוא לעיין בספרים שאחותי הבכורה, שהייתה מורה חיילת, הביאה הביתה. אז לימדתי את עצמי לקרוא, לבד. אלוף בצלות ואלוף שום של ביאליק, היה הספר הראשון שקראתי לבד, כי היה מנוקד. מאז, עוד בגיל גן, גמע את כל כתבי ביאליק, שהיו בבית."

מתי הבנת במה תרצה/י לעסוק?

"כשנפצעתי במלחמת יום הכיפורים, בהיותי בשירות סדיר. חזרתי לחטיבה פצוע, עיוור בעין שמאל, וכשהסתיימה המלחמה, הייתה אווירת דרישה להישאר כדי לשקם את הצבא הפצוע בעצמו. מתוך פטריוטיות ומתוך אהבת המדינה. נשארתי בצבא במשך 30 שנה, כקצין בתפקידי שדה, ביחידות השריון, החימוש, חי"ר ומטכ"ל. התקדמתי למרות פציעתי, והסתדרתי עם ראייה בעין ימין בלבד. בערך בהיותי בן 45, החלו בעיות בעין הבריאה, עין ימין, הרסיס שנותר תקוע בעצב הראיה, גרם לעיוורון גם בעין ימין. מאז אני עיוור 100%. השתחררתי מצה"ל בדרגת סא"ל, קצת לפני קבלת דרגת אל"מ. ואם תשאלי אותי, הייתי נוהג כך שוב."

מיהי הדמות שהשפיעה עליך במיוחד?

"משה!!! עשה הכל, על מנת להביא את העם לא"י, אך לא זכה להכנס אליה. אני אמנם לא משה, אך אני מבין את גדולתו – ביקורתיות עצמית ולסביבתו, אך מצד שני רחום. הוא מהווה, לדעתי, מקור השראה לא רגיל."

עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה?

"גולדה מאיר. הייתי רוצה להתחשבן איתה. אם הייתה יותר נבונה ופחות יהירה, היינו מונעים את מלחמת יום הכיפורים. עוד בשנת 1970, כשסאדאת פנה ואמר סיני תמורת שלום, ענתה גולדה היהירה "מוטב לי סיני בלי שלום, מאשר שלום בלי סיני". סאדאת הבין שאין לו שותפים, והחל בתכנון המתקפה. באוקטובר 1973, נפתחה עלינו מתקפה, ביום כיפור, שאת תוצאותיה, אנו סוחבים עד היום. עם חילופי השלטון, בגין הושיט יד לשלום, ובשנת 1978, נחתם ההסכם, שגולדה יכולה הייתה להשיג 8 שנים קודם, ללא מלחמה מיותרת ואלפי חללים ופצועים, שהשאירה את הצבא והציבור מדממים."

אם היינו שואלים את בני המשפחה איך זה לגור איתך מה היינו מגלים?

"הייתי מציין בגאווה, שעד היום, לא משנה בני כמה הם, ואילו תפקידים הם ממלאים, עדיין, הילדים מתקשרים אלי ליעוץ, לשמוע את דעתי על תהליכים, ומקבלים באהבה את דעותיי. מירי רעיתי, האישה שאיתי, עשורים רבים, מקדישה את חייה אלי, מאז התעוורתי גם בעיני הימנית, לפני כ 8 שנים."

במבט מהצד: אהבה כזו, כבר לא רואים. הם מתקשרים ביניהם בשפה שמובנת רק להם, במערך של סט נגיעות בידיים, לכל נגיעה יש משמעות. זאת על מנת שמירי תוכל לתת לבני הוראות לאן ללכת, מה לעשות, לאן לפנות וכו', ללא משיכת תשומת לב הסביבה. בכך היא מעניקה לו עצמאות ובטחון שערכם לא יסולא בפז.

האם את/ה אדם של בוקר או לילה?

"אני אדם של בוקר – לחלוטין!"

מה הפחד הכי גדול שלך?

"בגלל העיוורון, קשה להבהיל אותי, אז המילה הנכונה והמדויקת יותר היא חרדה. אז כן, אני חרד לשלום ולבריאות המשפחה שלי."

איך מתחיל הבוקר שלך?

"הליכה על ההליכון, לוקח תרופות ומכין למירי את הקפה של הבוקר."

איך נראית השבת שלך?

"בערב שבת, אנו נוהגים לערוך קבלת שבת. בשבת עצמה, היום כבר פחות יוצאים, אלא מארחים את הילדים, הנכדים, המשפחה, ונהנים מהאווירה המשפחתית והביתית."

אילו מוזיקאים מרכיבים את הפלייליסט שלך?

"המלחין הכי אהוב עלי זה ויוואלדי. הוא כתב גם את היצירה האהובה עלי 4 עונות. הייתי אוהב לבשל, תוך כדי שמיעת היצירה, לפני שהתעוורתי לחלוטין. אני גם אוהב מאוד שאנסונים, את זאק ברל ואיב מונטן. בזמר העברי אני אוהב את אריק איינשטיין, אריק סיני, אריאל זילבר, חווה אלברשטיין, ועוד רבים וטובים. למוסיקה של היום, לצערי, אני פחות מתחבר."

מה לא שאלתי, ואת/ה רוצה לומר בנוסף?

"שהיום בערב, מירי ואני יוצאים לבלות ולחגוג עם חברים מכיתה ג', עוד מנווה מבטח. חבורה של צעירים בני 70, שמסרבת לתת לחיים, לקבוע לה את הקצב.

שכשהתעוורתי לחלוטין, לפני 8 שנים, חשבנו מירי ואני, לסיים את חיים יחד, אך משפטו של הנכד שהיה בן 9 "סבא, אתה יודע שאתה עדיין מרכז המשפחה", החזיר אותנו לרצון לחיות. גם הכלב הביתי הבין שמשהו לא בסדר עם בעליו, והפסיק לרצות לחיות. הוא התעוור שלושה ימים אחרי שאני התעוורתי, ולא היה מנוס, מלהרדים אותו, בעצת הווטרינר המטפל. מאז, בגלל הצער, לא הסכמתי להקשר לכל כלב אחר, ולא הסכמתי אף לקבל כלב נחייה, שיעזור לי בהסתגלות למצבי החדש. לאחרונה, השתחררתי מהצער ואני שמח לספר שמכינים עבורי כלב נחייה, אותו אקבל בקרוב.

שאני אוהב לתת הרצאות לחיילים ובבית ספר, בנושאי היסטוריה וגבולות א"י, ומתנדב לעשות זאת בשמחה.

שאנחנו לומדים בכיתת הלימוד לאזרחים ותיקים בנעמי שמר, ונהנים מאוד. אם המורה חסר, מאיזו שהיא סיבה, אני, בשמחה, ממלא את מקומו, ונותן הרצאה משלי לשאר המשתתפים.

שבגלל היותי בן לניצולי שואה, אני מרצה ביד ושם, בערבי "זכרון בסלון" ומעורב מאוד, בכל הנושא."

__________________________________________________

בנימה אישית: ישבתי עם בני ומירי צבר משך שעתיים, ונדמה שהזמן עף לו. יכולתי להמשיך ולשבת יום שלם, ולשמוע על פועלו של האיש המדהים הזה, שלמרות ועל אף הכל, תמיד מחייך, ומלא הומור.

מירי, אמנית מיחזור בפני עצמה, לא הסכימה לקחת תשומת לב מבעלה האהוב, בכל פעם ששאלתי משהו עליה, הסיטה שוב את השיחה אל בני, והניחה לי לצלם רק מעט פריטים פרי ידיה.

רציתי לצלם את גן הפסלים המרהיב, אך בני הזוג סיפרו לי, שעקב בעיית שקיעה של האדמה, פינו את כל הפסלים אל תוך הבית, ושבשבוע הבא, אמורים להתחיל את העבודות. לכן, את רוב תמונות העבודות של בני, צילמתי לא במקומן הטבעי, אלא במקום האיחסון הזמני שלהן, במרתף וברחבי הבית,  וחלקן, עדיין בגינה, לפני פינוי.

במבט ראשון, נראית החצר, כאילו והאדמה זזה מעט, כמו בכל בית קרקע, תופעה שאנו מכירים היטב, פה בגן יבנה. אך בתשומת הלב, מבחינים בבורות גדולים  שנפערו גם מתחת ליסודות הבית, מרפסת החצר בשיפוע לא הגיוני, תוצאה של השקיעה, והכל נראה כאילו בסכנת קריסה.

שקיעה מתחת ליסודות הבית, הכל נראה ריק מלמטה!

שאלתי במה אפשר לעזור, האם זקוקים למשהו? והם, עם החיוך הבלתי נגמר שלהם, הודו לי, ואמרו שהכל מסודר תחת הביטוח ותביעת הקבלן, ושהם רק מחכים שהעבודות יחלו, להיות אחרי הסאגה הזו, ופשוט להמשיך ליהנות מהחיים.

אני בהחלט מאמינה להם!!!

___________________________________________________

הכנסו לתמונות באלבום המצורף, ותיהנו מעבודותיו הנפלאות של בני צבר.