עצרת מחאה ושביתה של מועצת אשכול בקיבוץ בארי

תמי ברוך,  בקיבוץ בארי:

במקום הזה ממש סהר לקח מיקרופון בסוף ערב קריוקי ושר.
הייתי כל כך מרוגשת וצילמתי אותו, למרות שידעתי שהוא לא יאהב זאת, הכל נמחק לי באורח פלא לאחר ששיתפתי אותו בכך.
ללא הפוגרום הנורא ב-7 באוקטובר, היינו חוגגים אתמול יום הולדת לאחיו עידן.
במקום הזה ממש, אבא שלי הדליק משואה לזכר כל הנרצחים וההרוגים, ביניהם אשתו - אימי, ושני נכדיו - ילדיי.
במקום הזה ממש אנחנו זוכרים את כולם, את הנרצחים ואת החטופים.
אציין היום את 50 החטופים הנמצאים עדיין בעזה:
אני קוראת להציל את החטופים החיים, לא נותר להם זמן, הם נמצאים בתנאים לא אנושיים של כאב והרעבה וחייבים להחזירם לשיקום, לפני שיהיה מאוחר מידי גם בשבילם. יותר מידי חטופים נחטפו בחיים ונרצחו בעזה.
אני קוראת להחזיר את החטופים החללים, כדי שנוכל לסגור מעגל.
אנו זוכרים את כולם; את הלוחמים שנהרגו, את אנשינו שנרצחו ואת חטופינו.
כולנו בסבל יומיומי.
רובינו עדיין לא חזרנו הביתה.
עדיין לא התחלנו לעבד את מה שעברנו, נוכל לעשות זאת רק לאחר שכולם יחזרו הביתה. החיים לשיקום והחללים לקבורה ראוייה.
אני קוראת לעסקה כוללת שתחזיר את כולם - עכשיו. אסיים בתודה לאנשים הרבים אשר אותנו מלווים ובשביל חטפינו נלחמים. ובסליחה לבני האהובים שהופקרו ב7 לאוקטובר.

בר גודארד, כעת בקיבוץ בארי:

"במדינה שבה סיום המלחמה הפך להיות מחיר שמשלמים במקום יעד, ששחרור החטופים הפך להיות פוליטי במקום אנושי, שחיילים נהרגים במלחמת נצח, שחיילים לא יכולים לשאת את המראות והריחות של הקרב יותר ושמים קץ לחייהם, במדינה שאזרחיה נושמים עם רגשות אשם ואלפי נשים קורסות ומחכות לבני זוגן שיחזרו מהמלחמה- אתם התקווה. אתם מזכירים לנו שיכול להיות פה טוב."

דבריה המלאים של בר:
אנחנו עומדים פה היום על האדמה המדממת של קיבוץ בארי. אדמה שראתה וספגה אליה את הנורא מכל.
זה קיבוץ של דמעות, של כאב עצום, של אובדן שאי אפשר להכיל. איבדנו 102 חברים ובני משפחה. 27 לוחמים אמיצים איבדו את חייהם באדמה הזאת. ולמרות זאת אנחנו עדיין נאחזים בתקווה, בחברות, באחווה. לצד החיים בצל האסון, שהוא חלק מאיתנו בכל שנייה, ובכל רגע בחיים.

אנחנו עומדים פה היום כי כולנו אנחנו מבינים - המאבק להשבת החטופים הוא לא רק של המשפחות. הוא של כולנו. זה יכול היה להיות כל אחד מאיתנו . אנחנו עומדים פה היום וכל כך הרבה פרצופים חסרים לי בקהל. לעיתים אני בחלקיקי שניות רואה את אותם האנשים שנלקחו מאיתנו בשבת הנוראית ההיא. אבל המוח שלי כבר הבין שזה רק בדמיון שלי. שהאהובים שלנו שנרצחו לא יחזרו.

ובמקום זה אני רוצה שנדמיין כולנו ביחד תמונה אחרת. שנדמיין את גיא ואביתר חוזרים לגליה ומירב. את רום חוזר לידיים של אופיר. את דוד ואריאל מתאחדים עם המשפחה. את עינב מחבקת את מתן. שנדמיין את הרגע שאבא שלי, סהר, יוסי, דרור ואילן מגיעים לאדמת בארי. לאדמה שהם כל כך אהבו. זה יכול לקרות. זה חייב לקרות. זאת החובה שלנו להחזיר אותם הביתה.
כולנו ראינו את המצב של רום ואביתר. כולנו נחרדנו. בכינו. הזדעזענו. כולנו מבינים שאנחנו בנקודת זמן קריטית. שהחטופים החיים בסכנת מוות מיידית. שהם צריכים אותנו. אנחנו בבארי יודעים על בשרנו שלחץ צבאי הורג את החטופים. אנחנו יודעים שכרמל, יוסי, איתי וסהר היו צריכים להיות פה איתנו אם מדינת ישראל הייתה הולכת להסכם כולל ולא מפקירה אותם שם מאחור. המשפחות שלהם שילמו ועדיין משלמות את מחיר על כך. המחיר הכבד מכל. ואנחנו לא ניתן שזה ייקרה שוב.

במדינה שבה סיום המלחמה הפך להיות מחיר שמשלמים במקום יעד, ששחרור החטופים הפך להיות פוליטי במקום אנושי, שחיילים נהרגים במלחמת נצח, שחיילים לא יכולים לשאת את המראות והריחות של הקרב יותר ושמים קץ לחייהם, במדינה שאזרחיה נושמים עם רגשות אשם ואלפי נשים קורסות ומחכות לבני זוגן שיחזרו מהמלחמה- אתם התקווה. אתם מזכירים לנו שיכול להיות פה טוב.

ומילה אחרונה- כי אי אפשר לעמוד פה מבלי להזכיר את אלו שנלחמו בכל כוחם, את אלו שסיכנו ואף איבדו את חייהם בשביל שאנחנו נחיה. כיתת הכוננות של קיבוץ בארי- לעד נוכיר לכם תודה. אתם הגיבורים שלנו.
תודה שאתם פה איתנו ותודה שאתם לא מוותרים

ניסן קלדרון, הבוקר בקיבוץ בארי

בוקר 681
אחיי ואחיותיי, אזרחיות ואזרחי ישראל,
אני עומד כאן היום כאח של עופר קלדרון, שחזר מן השבי אחרי 484 יום – אבל גם כקול עבור עשרות משפחות אחרות שעודן מחכות.

השיבה של עופר היא נס אישי ומשפחתי, אבל היא גם צעקה גדולה: הם שם. חמישים, גברים ואישה אחת, צעירים ומבוגרים – חטופים, אזרחי ישראל, בני אדם – שממתינים לנו, לכולנו. אין לנו זכות לשכוח אותם אפילו לרגע אחד.

אנחנו, המשפחות, החלטנו שלא נוכל להמשיך בחיים הרגילים כל עוד הם עדיין שם. לא לימודים כרגיל, לא מסחר כרגיל, לא חגים כרגיל – כי שום דבר במדינה הזאת לא יכול להיות "רגיל" כשאזרחים ישנים במרתפי החמאס.

אני קורא מכאן לממשלת ישראל: עצרו את מסלול ההרס, עצרו את המלחמה חסרת התוחלת הזאת. יש משימה אחת שהיא קדושה מכולן – להחזיר את כולם הביתה. לא חצי, לא חלק, לא "בהמשך". כולם. עכשיו.

השבתה של המדינה היא לא קפריזה, היא צו מצפון. זו הדרך היחידה להזכיר לכולנו שהלב של המדינה עדיין שבוי. כל עוד חמישים בני אדם מוחזקים בשבי, כולנו חטופים.

אני מבקש מכל אזרח ואזרחית – אל תשבו מהצד. צאו לרחובות, הצטרפו למחאה, הרימו את הקול. כי רק קול גדול, קול ציבורי, קול אחד, יכול להזיז את הממשלה לפעולה אמיתית.

היום העם אומר את דברו!
היום העם עוצר וקורא להשבתם מהגיהינום.
אין להם זמן.

עופר חזר בגופו – אבל הוא לא באמת חופשי כל עוד אחיו ואחותו לשבי לא חזרו איתו.
אני עומד כאן בשם כל מי שלא יכול לעמוד כאן.
אף אחד מהשבים לא באמת שב, נפשם עדיין שם, במנהרות, ברעב, בהתעללויות, במכות
על ממשלת ישראל להשיבם,
בפעימה אחת
את כולם – החיים לשיקום, החללים לקבורה
רק לאחר השבתם, נוכל כולנו, לנסות ולהשתקם
כולנו – החטופים, המשפחות, השורדים, תושבי העוטף ובעצם העם כולו.

לא תהיה לנו תקומה ללא הפסקת המלחמה

תרשו לי לשתף אתכם ברגע אחד..
בשבוע החולף, גל חום קשה עבר על מדינת ישראל כולה.
באחד הבקרים, הדס גיסתי ירדה במעלית יחד עם סהר ביתה.
סהר היתה בשבי "רק" 52 יום.
היא נחטפה מביתה כשהיתה בת 16, יחד עם ארז אחיה, שהיה אז בן 12 ועם אביה, אחי, עופר

כשהדס התלוננה על החום והמחנק, סהר גיחכה ואמרה לה "אמא, זה כלום. אם היית יודעת כמה חם ומחניק, לח וטחוב במנהרות החמאס"
אתם מבינים?? ילדה שיודעת את מה שאנחנו לעולם לא נבין.

החובה שלנו פשוטה וברורה:
לעצור את המלחמה, ולהחזיר את החטופים. עכשיו.