ציפו תושבת גיאה בת 70 מפונית מביתה במושב גיאה עקב בירוקרטיות של המנהל
20.10.20 / 20:26
בזמן שקורונה משתוללת בחוץ וקוראים לכולם להישאר בבתים יש אישה אחת שדורשים ממנה לפנות את ביתה ציפו קליין היא בת לניצולי שואה, ממייסדי המושב, אישה מבוגרת וחולה שאת רוב חייה חייתה במושב גיאה , היא קיבלה צו פינוי, לפני כחודשיים התקבצו כמה חברי מושב וותיקים לנסות לגייס כוח להשאיר את ציפו בבית אך ללא הצלחה
מחר מפנים את ציפו מביתה אל הרחוב! את המכתב הבא כתבה מיקה בתה של ציפו ממושב גיאה :
סבא וסבתא שלי היו ניצולי שואה, הגיעו היישר מאושוויץ לשטח ריק שהיום נקרא מושב גיאה. כשהם עלו לארץ סבתא שלי נשאה ברחמה את דוד שלי ןכך הם הקימו את המושב, חיו באוהלים ולאט לאט בנו בית בית. אני בטוחה שרוב הדור בגיל של אמא שלי וגם אחריו שחיים במושב הכיר אותם ויוכל להעיד מי ומה סבא וסבתא שלי היו כאנשים, וכתושבי המושב. אמא שלי הייתה אחת התינוקות הראשונות שנולדו במושב, כך גם דוד שלי.
את כל העניינים המשפטיים אשים מראש בצד למרות שיש הרבה מה להגיד, עורכת דין אני לא. מבחינתי לא מדובר בעניין משפטי אלא באנושיות. אז אני מיקה, סטודנטית ששנים ממנת את עצמה בת 23 ונולדתי במושב גיאה. הייתי בגן חצב בגיאה, הייתי בתנועת המושבים בגיאה, הלכתי לבית ספר ששלחו אותי אליו מהמועצה, ועד היום תמיד גרתי בגיאה.
עד גיל 16 בערך לא ידעתי בכלל שמתנהל הליך משפטי במשך שנים כנגדי וכנגד אמא שלי, היא לא רצתה שאפגע ניסתה לערב אותי כמה שפחות בפרטים הלא נעימים. הכל התחיל כשסבתא שלי נפטרה אפילו קצת לפני. כשהבנתי את המצב התחלתי לשים לב למבטים שאני מקבלת במושב, להתלחששויות, לא הבנתי.. מה עשיתי? איך רוצים לגרש את המשפחה שלי מהמושב? המשפחה שלי הקימה אותו! בלתי נתפס. אמא שלי בת 70 חולה כרונית קשה ואני הבת היחידה שלה. היא הביאה אותי לעולם לבד בגיל 46 כאם חד הורית במשפחה של ניצולי שואה אין לנו עוד משפחה.
ובכנות? אני ממש לא רוצה לעזוב. בשבילנו זה לא הכסף שהשטח שווה, לא מאות אלפי השקלים שאמא שלי השקיעה לאורך עשרות השנים שהיא חיה בבית הזה בתחזוקה ותיקונים, לא העיקרון ולא שום דבר אחר מאשר הבית שלי. גדלתי בבית הקטן והישן הזה, כל שתיל שהפך לעץ ענק בגינה אני ואמא שלי שתלנו, אני מכירה כל פינה ופינה במושב שלי, אני אוהבת את השכנים את כל מיליון חתולי הרחוב שבגינה שלנו ובעיקר את אמא שלי, שאין לה לאן ללכת בגיל 70.
אני רואה כמה המצב מכביד עליה בעיקר מבחינה נפשית, תחושה של חוסר אונים ובגידה. היא כל הזמן אומרת כמה כואב לה להרגיש שאיזה מזל שסבתא וסבא שלי לא רואים את כל מה שקורה.. שזה הדבר היחידי שקצת מנחם אותה לא מזמן הוציאו לנו צו לפינוי הבית.. שוב.
רק שהפעם כבר אין לנו מאות אלפי שקלים כדי לפנות שוב לבית המשפט העליון.. מאז ואפילו עוד לפני אמא שלי פנתה מספר רב של פעמים לחברי וועד המושב במטרה לנסות למצוא פתרון והם בתגובה סירבו לדבר איתה. כשחברי המושב התאגדו וכתבו מכתב שהם מתנגדים לפינוי, הגיב להם אחד מחברי המושב באיום בתביעה. כן. איים לתבוע אותם. דיבר על כך שאפילו בית המשפט קבע לטובת המושב ואם ככה הוא קבע זה מה שצריך לקרות.
תן לי לספר לך, קרו דברים מעולם, גם בבית המשפט ויותר מזה, יש דברים יותר חשובים מחוק כסף ומוניטין. הנושא הזה של עניינים משפטיים כנגד מושבים הוא לא משהו חדש במושבים זה יותר נפוץ משחשבתי, זה בטוח. הרבה מושבים שהגיעו למצב משפטי כזה ויתרו על השטח ונתנו אותו למשפחות מקימי המושב, כן נתנו. לא בגיאה. לא עם קומץ האנשים שמחליטים בשביל כולם. בגיאה נכנסו איתנו למאבק כוחות משפטי ומתיש בן כמעט 12 שנים שכואב לי לספר כמה כסף המאבק הזה עלה.
בשיא האירוניה כמות הכסף שהושקעה במשפטים הייתה יכולה אולי לקנות לנו בית במקום אחר. אבל מי רוצה בית במקום אחר? יש לנו בית. לא היינו בוחרות אחרת גם היום שום מסמך משפטי ואף חבורה של אנשים לא תגיד לי שהבית שאני חיה בו 23 שנה הוא לא הבית שלי. אמא שלי רצתה לחיות בבית שלה, דרשו ממנה שתעזוב.
היא רצתה לקנות את הבית, סירבו למכור לה. רצתה להשכיר את הבית, השיבו לה בשליחת הוצאה לפועל ועוד בתקופה כזו שמגפה משתוללת והיא בראש קבוצת הסיכון. אף פעם לא רציתי להכנס לסיפור הזה יותר מדי תמיד שמרתי על שקט, כל פעם שהלכתי למכולת הייתי מנחשת ביני לבין עצמי מי מבין האנשים סביבי מנסה לגרש אותי.. מצחיק.
כבר שנים שאמא שלי מתמודדת עם זה עם ראש מורם ובשקט, הגיע הזמן להתחיל לדבר, אנחנו רק רוצות לגור בבית שלנו. כן הבית שלנו, לא של האגודה, לא של המושב ולא של אף אחד אחר. תודה לכל מי שמשקיע מהזמן שלו להלחם בשבילנו תודה לכל מי שבוחר לקחת חלק ולהגיב במקום להעלים עין. תודה. מאחלת רק טוב❤
