רשות הטבע והגנים חונכת מרכז מבקרים חדש בגן לאומי תל מגידו

רשות הטבע והגנים חנכה לאחרונה מרכז מבקרים חדש בגן לאומי תל מגידו, המציג את הסיפור הייחודי של האתר מהזווית היהודית. המרכז הושק לאחר כשנה וחצי של עבודות פיתוח, ומספר את סיפור ההיסטוריה המקראית של המקום, מימי הממלכה המשגשגת של המלך דוד, דרך המלך שלמה, יאשיהו וממלכות ישראל השונות. גן לאומי תל מגידו כולו משתרע על פני 274 דונם המשלבים טבע והיסטוריה מקראית.

ברשות הטבע והגנים  חידשו את מרכז המבקרים עם טכנולוגיות מעודכנות המציגות חפצים היסטוריים שיספרו את סיפור ההיסטוריה של המקום. החדר המרכזי הוא "חדר המודל", עם מוצג שנבנה בשנות ה-50 ומדמה את התל עצמו, ובעזרת טכנולוגיות וידאו חדישות הוא יציג את החיים בתל לאורך השנים. זאת לאחר 45 שנים בהן הוצגה בגן הלאומי תערוכה בסיסית. 

במרכז המבקרים החדש ניתן להתרשם משנהבי מגידו שנמצאו בתל בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, אלה מלמדים על עושר תושביו בתקופת המקרא. במרכז נמצא גם  מצבת פרעה שישק (הוא שושנק הראשון)  אשר היה מלך נוצרי שכבש את מגידו והציב בה מצבה.

עד תחילת משבר הקורונה בתחילת 2020, כ-90 אחוז מהמבקרים באתר היו תיירים, רובם נוצרים אוונגליסטים, אשר באו לחוות ולהתרשם מקרוב מסיפורי המקרא ההיסטוריים ומהאתר הארכיאולוגי המצוין הן בתנ"ך והן בברית החדשה.  במקום הם מצאו לעצמם במה לקיים תפילה לשלום ואהבת ישראל בליווי כמרים, והיו עושים זאת כשפניהם מופנות לבקעת הארמגדון – שיבוש של המילים "הר מגידו".

בגן לאומי תל מגידו ניתן למצוא מספר פינות חמד מקסימות:

נקודות התצפית הצפונית והדרומית – עם נוף פנורמי של 360 מעלות. בנקודות אלו ניתן להשקיף על הנוף המרהיב של עמק יזרעאל: הר הגלבוע, רכס הרי שומרון כולל מעבר ואדי עארה החוצה את הרכס,  המוחרקה – הנמצא ברכס הרי הרכמל עליו יש את כנסיית המוחרקה המפורסמת, רכס הרי נצרת, הר תבור וגבעת המורה.

ירידה למפעל המים – מערכת הנדסית מפוארת, שנחצבה במאה ה-9 לפסה"נ, ללא אמצעים טכנולוגיים. המפעל שימש כמקור מים סודי, בשעה שהעיר הייתה תחת מצור.

מפעל המים נבנה באותה תקופה לא למטרת אספקה שוטפת, אלא רק לעתות מצוקה – לתקופת מצור. באותה תקופה גרו בתל מגידו הישראלים – תושבי ממלכת ישראל בימי אחאב המלך, והם היו מאוימים באופן קבוע על-ידי העמים השונים, כגון הארמים והאשורים שסבבו בשטח ורצו ליהנות מכל הטוב שהיה בעיר. גם ממלכת יהודה הייתה מנהלת מלחמת אחים עם ממלכת ישראל באופן קבוע.  אך מפעל המים לא היה אופייני רק לתל מגידו, אלא הוא נבנה בכל עיר גדולה בתקופת המקרא. כדי לבנות מפעל שכזה, "יצרו" מעיין על יד העיר, ובאמצעות פיר הובילו את המים לתוך העיר פנימה. הם חישבו את נקודות השפיה של המעיין ממנו הוא נובע, ומשם חצבו מנהרה אל תוך העיר. המים הובילו את ציר החציבה, וכך הם ידעו שהם בכיוון הנכון.  המפעל שימש את התושבים מהמאה ה-9 לפנה"ס עד התקופה הפרסית – המאה ה-5 לפנה"ס, אז הישראלים נטשו את העיר.

השער הכנעני (המאה ה-15 לפנה"ס) והשער הישראלי (המאה ה-10 לפנה"ס) – שם אפשר להתרשם מעוצמתה של העיר מגידו, ורק לאחרונה שוחזר השער הישראלי מימי המלך שלמה, דרכו אפשר להבין את המשמעות של הכניסה לעיר. שערים אלו שימשו בתקופת המקרא  לצרכים אזרחיים: אזורים מסחריים שם הסוחרים מכריזים על מרכולתם. מכאן הגיע הביטוי " שער המטבע". ביטוי מוכר נוסף הוא "נהגו לשפוט את האנשים בשער העיר"  -  בשער העיר המקראית נהגו לשפוט את הציבור ואף ביצעו את גזר הדין בסקילה.

תל מגידו מעוטר וידוע בעצי דקל אשר מבטאים נוף תרבות – בזכות פועלי החפירה שהגיעו ממצרים לעבוד עם המשלחת האמריקאית שחפרה בשנת 1925. מסופר כי המצרים הביאו עמם תמרים מגדת הנילוס כצידה לדרך, והגלעינים הם אלו שנבטו, והיום הם סמל בלתי נפרד מתל מגידו.

מעל התל אנו עדים לבזים אשר דואים ומקננים באזור, ולעתים אנחנו רואים גם את הבז האדום אשר מרחף מעל התל.  במקום ניתן לשים לב ל"רב רגל" – מרבה רגליים שחור הנמצא  באלפים בתל מגידו,  כשהחוקרים עדיין  מנסים למצוא תשובה לשאלה למה הוא חי כאן.

עם פתיחת מרכז המבקרים החדש, שיציג את ההיסטוריה המקראית של האתר, צופים ברשות הטבע והגנים כי למקום יגיעו ישראלים רבים. למרות שעד לפני שנה עיקר המבקרים היו כאמור נוצרים, המקום מציג את סיפורו של עם-ישראל הקדום – דרך שערי האבן הגדולים, החומות ומפעל המים העתיק.

לדברי לוסי יוסף, מנהלת גן לאומי תל מגידו: "גן לאומי תל מגידו הוא שילוב של טבע, ממצא ארכיאולוגי והיסטוריה מקראית, הפורש את סיפור ההיסטוריה והמורשת הארץ-ישראלית על פני כ- 6000 שנה. מרכז המבקרים החדיש והטכנולוגי במקום, בו הושקע רבות, מנגיש לציבור הרחב את ההיסטוריה של המקום בצורה אינטראקטיבית ומהנה, עם סרטונים ומודלים ה'מקימים לתחייה' דמויות מההיסטוריה ואף את השטח הגיאוגרפי של האזור. אנחנו רואים חשיבות בהחזרת התיירים הישראלים למקום בו הם יכולים לפסוע בין הממצאים וללמוד על ההיסטוריה של המקרא".

שעות פעילות הגן הלאומי תל מגידו (שעון קיץ):

ימים ראשון עד חמישי ושבת: 8:00-17:00

ימי שישי וערבי חג: 8:00-16:00

מחיר: 28 שקלים למבוגר, 14 שקלים לילדים. עד גיל 5 ללא תשלום. חינם למנויי המטמון. המקום פועל תחת הנחיות התו הסגול, יש לתאם הגעה מראש באתר רשות הטבע והגנים.

האתר מציע סיורים מודרכים אשר מקימים לתחייה את סיפורי העבר, דרך השער הישראלי והכנעני, המקדשים, הארמונות והאורוות, וכמובן מפעל המים אשר מהווה נקודת ציון מרכזית. הסיור אורך כשעתיים ומתאים לכל הגילאים.  יש להירשם לסיור מראש דרך האתר.

לאלו המחפשים פעילויות לכל המשפחה, במקום מתקיימים מרחבי בריחה עם ערכות קוד שצריך לפצח. בסוף הפעילות, המשפחות המפצחות את כתב החידה יקבלו את חותם מגידו, הנושא את שמו של ירבעם, ככל הנראה ירבעם השני, והוא החותם הקדום ביותר של מלך ישראלי שנתגלה עד כה. את ערכות הקוד  ניתן  לרכוש במרכז המבקרים בעלות של 20 שקלים.   

על הגן הלאומי תל מגידו:

תל מגידו הוא האתר הארכיאולוגי בו ביצעו את מספר החפירות הארכיאולוגיות הרב ביותר בארץ ובעולם, והוא חולש על פני 30 ערים מתקופות שונות בהיסטוריה של ארץ-ישראל. בעבר שלטו או עברו דרכו הכנענים, המצרים, האשורים והפרסים, ואלו השאירו בו חותם. בעידן המודרני התעמתו האנגליםמול התורכים בתקופת מלחמת העולם הראשונה, וב-1964 נפגש האפיפיור בתל מגידו עם נשיא מדינת ישראל. 

למקום מקור מים מרכזי – נהר הקישון, והוא אפשר לעבד את אדמות עמק יזרעאל  כפי שמעבדים כיום החקלאים המודרניים.

מגידו נחשבת כ"עיר רכב" במקרא – כלומר עיר שמוצב בה חיל פרשים: בספר שמואל יש מחלוקת גדולה בין העם – הרוצה מלך ככל הגויים, ושמואל מסרב מהסיבה שמלכים מקיפים עצמם במותרות, צבא וסוסים. סוס הוא בעל חיים כמעט יחידני הנחשב בזבזני ולא משרת את צרכי האדם: אין לו בשר למאכל, אין לו חלב, הוא בעל חיים עדין ואי אפשר לעבוד עמו בשדה. הסוס הוא נטל על הכלכלה וממומן באמצעות מיסים על ממלכת יהודה. שמואל מזהיר כי המלוכה תגביר את הנטל על הכלכלה, אך העם לא מקשיב ובוחר מלך – ועובדה לכך היא האורוות במקום.

תל מגידו הייתה אחת מ-12 ערי המחוז של שלמה המלך שכלכלו את הממלכה חודש בשנה. הוא היה ידוע בצבאו החזק בזכות צבא הפרשים, עמם יצא לקרבות באזור. במגידו אנו מוצאים שרידים מאותן אורוות שבו טיפחו את הסוסים – הערכה במספר כ-5000 סוסים.