אביטל אלדג'ם, תושבת קיבוץ חולית היתה בדרכה לעזה עם הילדים של השכנים למרות שעברו את הגדר בנס של ממש, רגע לפני חציית הגדר, החליטו המחבלים לשחרר אותם
10.10.23 / 12:15
אביטל אלדג'ם, תושבת קיבוץ חולית, נקלעה לסיטואציה קשה מנשוא במהלך מתקפת הפתע של החמאס. ילדיה של חברתה עדי, שנעדרת מיום שבת, נלקחו בשבי בידי חמאס.
המחבלים השאירו את הילדים בידי אביטל, במהלך ההשתלטות שלהם על הקיבוץ. אביטל שחזרה בכאב את רגעי האימה: "הם הוציאו אותי ואת הילדים מחוץ לבתים והובילו אותנו לגדר שעוטפת את הקיבוץ. הייתה שם פרצה והתחלנו ללכת לעזה".
בנס של ממש, רגע לפני חציית הגדר, החליטו המחבלים לשחרר אותם.
אביטל מספרת "ב-06:30 בבוקר נכנסתי לממ"ד, כמו כולם. היו מטחי צבע אדום. הייתי שם לבד", השכן התקשר לשאול אותי מה המצב. שמענו צרחות של מחבלים ויריות בלתי פוסקות, הפגזות כל הזמן. לא היה לנו מושג מה קורה. באיזשהו שלב השכן הגיע אליי ושנינו היינו בתוך הממ"ד. בינתיים המשכנו לשמוע צרחות בערביות ויריות בחוץ. הפעם האחרונה שהייתי בקשר עם עדי ודיברתי איתה הייתה בשעה 11:00 בבוקר".
"בסביבות 13:30 המחבלים חדרו אליי הביתה. התחבאנו בארון. הם פוצצו את הדלת, השכן שלי נרצח. אותי הם שלפו מהארון, הביאו אותי לסלון הבית ואז הביאו את שני הילדים, את אשל בן הארבעה וחצי חודשים ואת נגב בן הארבע. מאותו הרגע הם העבירו אותנו בין בתים, כשהכל הרס, חורבן ודם".
"הם העבירו אותנו בין בית לבית, כשכל הזמן יש יריות בדרך ושלוליות של דם. הם שרפו את הבתים והרכבים. הם הובילו אותי ואת הילדים אל הגדר שעוטפת את הקיבוץ. הייתה שם פרצה בגדר. התחלנו ללכת לעזה: הילדים, המחבלים ואני. כל הזמן הם אמרו לי: 'מהר, מהר'. בינתיים יש כל הזמן יריות. המשכנו ועברנו את הגדר".
"נגב היה על הכתפיים של אחד המחבלים. הוא כל הזמן רק צרח שהוא רוצה לרדת. אשל היה עליי. היינו כבר ממש על עזה, ראיתי את הבתים, כשהם הורידו את אשל, הלכו לכיוון עזה ואני נשארתי עם שני הילדים"
"כשהגענו לעזה המחבלים סימנו לי עם הידיים ללכת, הם פשוט הלכו לכיוון עזה ואני נשארתי עם שני הילדים והבנתי שאנחנו משוחררים. הצלחתי לחזור בחזרה הביתה, לבד ברגל עם שני ילדים, היינו אחרי גדר המערכת. נגב נפצע ברגל מרסיס, הוא היה אמיץ. דרך פרצה בגדר נכנסנו לאחת השכונות, הגענו לבית של השכנים בקיבוץ, התקשרנו לאבא שלהם ומשם לקחו אותנו לגבולות"התחלנו לחזור חזרה הביתה, לגבול, לבד, ברגל, עם שני ילדים".
"היינו כבר אחרי גדר המערכת, לקראת עזה. ראיתי את הבתים של עזה מולי. כשהם הוציאו אותי מהממ"ד הם הלבישו אותי בשלוש חצאיות כדי שאהיה צנועה. עשיתי מהחצאיות מנשא לאשל. נגב שהיה פצוע ברגל מרסיס, זחל והיה איתי קצת על הגב. הוא הלך ברגל, היה אמיץ. בדרך כל הזמן הפצצות. כשהגענו לגבול ראיתי עוד חולייה של מחבלים. הם ראו אותי. לקחתי את הילדים והסתתרנו מאחורי גבעה של חול. הם לא פגעו בנו והמשיכו לעזה. המשכנו ללכת, האמנתי שנגיע, ידעתי שהילדים חייבים לחזור הביתה".
כשהגענו לקיבוץ הגדר הייתה סגורה, הפרצה תוקנה. נחנו רגע, חיכיתי שיגיע איזשהו חילוץ. אף אחד לא הגיע. נגב נרדם על החול. בקיבוץ כבר לא היו מחבלים. ראיתי תנועה של רכבים שלנו, של אנשים שניצלו. דרך איזושהי פרצה בגדר הכנסתי את הילדים. נכנסנו לאחת השכונות, מישהו הגיע מולי וצעק: 'מי אתם?'. הבנתי שזה ישראלי. נכנסנו לאחד הבתים".
"הגענו לבית השכנים בקיבוץ והתקשרנו לאבא שלהם. משם לקחו אותנו לגבולות. אמא שלהם נעדרת, צריך שהיא תחזור הביתה, שיחזירו את עדי לילדים שלה. הילדים מטופלים בשערי צדק, נשארו להשגחה בלילה. נגב נפצע ברגל, יש לו שבר, חדר לו קליע לרגל. הקטן, בן הארבעה וחצי חודשים, שאף המון אבק שריפה ותפקוד הריאות פחות טוב. יש לו חום, אבל שניהם ייצאו מזה, כי הם חזקים. ניתן אנרגיה לילדים המתוקים האלה עד שאמא שלהם תחזור הביתה".
