אליהו צ'רצ'יל מרגלית תושב קיבוץ ניר עוז הובא למנוחת עולמים
20.10.25 / 20:06
היום (שני) התקיימה בקיבוץ ניר עוז הלוויתו של אליהו (צ׳רצ׳יל) מרגלית זכרונו לברכה, אוהב החיות והאדם, שיצא בבוקר השבעה באוקטובר להאכיל את הסוסות שלו באורווה, ושם נרצח, ומשם נחטף.
נילי מרגלית בהלוויתו של אביה, אליהו (צ׳רצ׳יל) מרגלית ז״ל: ״אבא, עצמת עיניים לפני הרבה מאוד זמן, ובעוד מספר דקות גופך יהיה באדמה. אדמה שאתה כל כך אוהב תעטוף אותך והמסע שלך בעולם הזה יבוא לסיומו״
היום לאחר שנתיים ארוכות מדי, הבאנו את צ׳רצ׳יל למנוחת עולמים באדמתו.
מהספדה של נילי מרגלית, בתו:
״מאז כשחזרתי מהשבי הרגשתי שאני צריכה לצרוב את האסון הזה על גופי, שלא יישאר חרוט לי רק בנפש.
ממש כמו שידעתי שלא היית אוהב את זה, גם ידעתי שהיית מקבל את זה. כמו שתמיד קיבלת אותי.
וכך, בעדינות, ובדיו קעקועים מיוחדת,
אתה צרוב על לוח לבי.
מאז השבת ההיא אני מרגישה שאין לי מילים לתאר את מערבולת הרגשות שמתחוללת בי.
חשבתי שצריך להמציא מילים חדשות לשפה העברית כי אין שום מילה שיכולה לתאר במדויק את מה שקורה פה בשנתיים האחרונות.
בהתחלה, סירבתי להשתמש במילה ״נחמה״. איזה נחמה אפשר למצוא באסון כל כך גדול, שבו איבדתי לא רק אותך, אלא גם חברים קרובים לליבי שהיו חלק בלתי נפרד מחיי, את הבית הפרטי שלי שנשרף, את הקיבוץ הכל כך יפה שלנו?
אבל עם הזמן שעבר והטירוף הבלתי נגמר של השנתיים האחרונות, הבנתי שאני יכולה למצוא נחמה בכך שהלכת מאיתנו כל כך מוקדם בבוקר, שלא סבלת, שלא ראית את הזוועות, את ההרס, וההפקרה שהייתה שם באותו היום ועוד הרבה ימים לפניו. שמבחינתך הקיבוץ האהוב נשאר כמו שהכרת אותו.
כבר שנתיים שהכאב בונה לו בית בתוך ליבי. שני חדרי הלב הקיימים כאילו התרוקנו וחלל גדול של היעדר וחוסר תופס עכשיו מקום מרכזי. העצב השתלט על העליות וחלונות של געגועים שלא מוצאים מנוח נפתחים כל הזמן בחיים החדשים האלה.
אבא, עצמת עיניים לפני הרבה מאוד זמן, ובעוד מספר דקות גופך יהיה באדמה. אדמה שאתה כל כך אוהב תעטוף אותך והמסע שלך בעולם הזה יבוא לסיומו. דמותך בעולם הזה - מי שהיית עבורנו, לא תישכח״.
מהספדה של רעייתו, דפנה מרגלית:
״״היינו ביחד מאוד וגם נתנו לכל אחד את הלחוד שלו. שילוב מנצח, וזאת בזכות היכולת לקיים שלמות.
נולדו לנו הילדים נועה, דני ונילי, ואחר כך נוספו הנכדים פאיקה, איסן ורומי.
הילדים והנכדים היו אהבתך הגדולה, בדרך המיוחדת שלך.
כל זה נגמר בפתאומיות בשבת אחת של שמחת תורה. נרצחת והלכת מאיתנו וגם עכשיו, שנתיים אחרי כשאני נזכרת, אני צודקת בלב ׳לא!׳.
אז תודה לך על מי שהיית, ועל מי שאתה. אני רוצה להגיד תודה גם לכם שבאתם ולכל האנשים שהיו איתנו במשך הדרך גם. ולסיום אומר: אליהו, אלי, צ׳רצ׳יל, צ׳רצ׳, צ׳רצ׳ול, צ׳ורצ׳יל, אתה חסר״.
מהספדה של בתו, נועה מרגלית:
״אני כנראה לא מכירה את כל התארים בעולם, אבל ממה שאני מכירה התואר משפחת חטופים הוא הכי בלתי נסבל, הוא מאתגר כל נים ונים בגוף, בנשמה, פוצע והורס. הוא גם בונה אותנו, אבל שונים, אחרים.
שנתיים של חיים בחוסר ודאות. לא יום יומיים, חודש חודשיים - שנתיים, וזה לא ייאמן. בשנתיים האלה כל יום שעובר קמים בבוקר עם ניצוץ של תקווה, שאולי היום משהו טוב יקרה ותחזור כבר הביתה אבא. וכל יום הולכים לישון עם מועקה קשה שזה לא קרה.
שנתיים שבתוך הלב יש תהום ענקית, ובחוץ לובשים תחפושת וככה מנהלים את השגרה. וגם בשגרה הזאת, אבא - שום דבר כבר לא אותו דבר.
הנחמה שלי ברגעים קשים אבא זה שחיית את החיים במלואם.
בשנתיים האלה הכרנו אנשים נפלאים שלעולם לעולם יהיו חלק מחיינו ולעולם לא נשכח את מה שעשו עבורנו. הם כולם עזרו לנו להחזיק מעמד רק עוד קצת עד שתגיע. ועכשיו אתה כאן אבא. אנחנו קצת טיפ טיפה נושמים ועוד רגע אולי נתחיל להוריד את התחפושת, נצא מהתהום, ואולי נחזור קצת לנשום, נחזור לשגרה, לפשטות נחזור אולי אולי קצת לחיות. כמה הייתי צריכה שתחזור הביתה. עכשיו אני אהיה בסדר. אני כל כך מתגעגעת אליך, אני כל כך אוהבת אותך לנצח נצחים״.
מהספדה של רעייתו, דפנה מרגלית:
״היינו ביחד מאוד וגם נתנו לכל אחד את הלחוד שלו. שילוב מנצח, וזאת בזכות היכולת לקיים שלמות.
נולדו לנו הילדים נועה, דני ונילי, ואחר כך נוספו הנכדים פאיקה, איסן ורומי.
הילדים והנכדים היו אהבתך הגדולה, בדרך המיוחדת שלך.
כל זה נגמר בפתאומיות בשבת אחת של שמחת תורה. נרצחת והלכת מאיתנו וגם עכשיו, שנתיים אחרי כשאני נזכרת, אני צודקת בלב ׳לא!׳.
אז תודה לך על מי שהיית, ועל מי שאתה. אני רוצה להגיד תודה גם לכם שבאתם ולכל האנשים שהיו איתנו במשך הדרך גם. ולסיום אומר: אליהו, אלי, צ׳רצ׳יל, צ׳רצ׳, צ׳רצ׳ול, צ׳ורצ׳יל, אתה חסר״.
מהספדה של בתו, נועה מרגלית:
״אני כנראה לא מכירה את כל התארים בעולם, אבל ממה שאני מכירה התואר משפחת חטופים הוא הכי בלתי נסבל, הוא מאתגר כל נים ונים בגוף, בנשמה, פוצע והורס. הוא גם בונה אותנו, אבל שונים, אחרים.
שנתיים של חיים בחוסר ודאות. לא יום יומיים, חודש חודשיים - שנתיים, וזה לא ייאמן. בשנתיים האלה כל יום שעובר קמים בבוקר עם ניצוץ של תקווה, שאולי היום משהו טוב יקרה ותחזור כבר הביתה אבא. וכל יום הולכים לישון עם מועקה קשה שזה לא קרה.
שנתיים שבתוך הלב יש תהום ענקית, ובחוץ לובשים תחפושת וככה מנהלים את השגרה. וגם בשגרה הזאת, אבא - שום דבר כבר לא אותו דבר.
הנחמה שלי ברגעים קשים אבא זה שחיית את החיים במלואם.
בשנתיים האלה הכרנו אנשים נפלאים שלעולם לעולם יהיו חלק מחיינו ולעולם לא נשכח את מה שעשו עבורנו. הם כולם עזרו לנו להחזיק מעמד רק עוד קצת עד שתגיע. ועכשיו אתה כאן אבא. אנחנו קצת טיפ טיפה נושמים ועוד רגע אולי נתחיל להוריד את התחפושת, נצא מהתהום, ואולי נחזור קצת לנשום, נחזור לשגרה, לפשטות נחזור אולי אולי קצת לחיות. כמה הייתי צריכה שתחזור הביתה. עכשיו אני אהיה בסדר. אני כל כך מתגעגעת אליך, אני כל כך אוהבת אותך לנצח נצחים״.
מהספדה של חברתו הטובה, שורדת השבי עדינה משה:
״מתוך אהבת לבעלי חיים גידלת סוסים באורווה, רכבת בכל רחבי הארץ, גם בחו״ל, עם קבוצת חברים של אמת, והדרכת את בני ובנות הקיבוץ ברכיבה על סוסים, אז קראו לזה חוג רכיבה. הם זוכרים לך את מה שעשית בשבילם ועדיין יש כאלה שרוכבים עד היום.
ובאותו בוקר ארור יצאת מוקדם בבוקר כהרגלך להאכיל את הסוסות, ושם בני העוולה רצחו אותך וחטפו אותך. ובנימה קצת אישית, כבר עברו שנתיים ואני עדיין מחכה ומתגעגעת לקלמנטינות שלך. ועדיין אמשיך לחכות.
וישנה נחמה אחת קטנה, אתה הולך לפגוש את סעיד ואלכס חבריך הטובים, ואולי שם תקימו גרעין חדש, שיזרע את השורשים לדורות הבאים״.
מהספדו של חברו, גלעד שרון:
״במשך תשעה חודשים עמדה האורווה של צ׳רצ׳יל שוממה. לחברים שלו זה הספיק והוחלט לעשות מעשה. הם, יחד עם בני המשפחה ואנשי ניר עוז, שיפצו את האורווה והביאו סוסים וסוסות, ככה שעכשיו, בקצה השני של הקיבוץ שוב נשמעות צהלות סוסים.
חבורת הרוכבים של צ׳רצ׳יל, איתם רכב עשרות שנים, ממשיכה לרכב. בין האוכפים, הרושיות, החבלים ושאר ציוד הרכיבה שלוקחת איתה החבורה נוסף עוד משהו - תמונה של צ׳רצ׳יל. הם לא יוצאים בלעדיה. גם למסעות הרכיבה בחו״ל התמונה מצטרפת, החבר׳ה פשוט לא מוכנים לוותר עליו. וכשהם יושבים סביב שולחן במסעדה אחרי יום ארוך של רכיבה, על כיסא, במקום המרכזי, מונחת תמונתו של צ׳רצ׳יל״.
