אלפי אנשים השתתפו בעצרת 500 ימי הגיהנום בקיבוץ בארי
17.02.25 / 13:20
מעל אלף איש השתתפו הבוקר (שלישי) בצעדה לעצרת 500 הימים של קיבוץ בארי ומועצת אשכול בטקס נשאו דברים על הבמה בלה חיים, מקיבוץ גבולות, ניצולת שואה, סבתא של החטוף יותם חיים ז״ל שנהרג בשוגג בעזה מירי כוחותינו, רעיה רותם, שנחטפה מבארי יחד עם בתה הילה והוחזרה מהשבי לאחר 54 ימים, נירה שרעבי, אשתו של יוסי שנהרג בשבי וגופתו בעזה, וגיסתו של אלי, ששב אלינו בשבוע שעבר מהשבי מור גודארד השרוני וגל מזכיר הקיבוץ
-
מור גודארד השרוני, הוריה איילת ומני גודארד נרצחו ב-7 באוקטובר, מני עדיין חטוף בעזה: "היום החמש מאות מאז שאיבדתי ההורים שלי
היום החמש מאות מאז שאיבדתי את האמון במדינה שלי
היום החמש מאות מאז שאיבדתי את הבית שלי
היום החמש מאות מאז שאיבדתי את החיים שלי כפי שהכרתי אותם.
ובנוסף, איבדתי את האפשרות להתאבל על האובדן.אמא ואבא נרצחו. והקבר של אמא חשוף, מחכה שאבא ייקבר לידה, שהמצבה המשותפת שלהם סוף סוף תיתן להם ולנו מנוח. מה כבר ביקשנו? לקבור? בכל פעם שאנחנו עולים לקבר של אמא הלב שלנו מתכווץ.
ואני עומדת כאן היום , ליד שדה החיטה בו ציינו כל שנה את טקס העומר, וליד הספסלים, הנקודה האהובה עליהם לצפיה בשקיעות האדומות של הנגב…
ומפה אפשר לראות את עזה.
המחשבה שבמרחק כל כך קטן נמצא הגיהנום לא נותנת מנוח, לא נותנת לנשום.
לאורך כל התקופה הילדים שלי שואלים שאלות איומות-
איפה סבא? מה עשו עם הגוף שלו? איך את יודעת שהוא לא בחיים? את בטוחה?
ואני בטוחה ולא בטוחה. את שיחת הטלפון מאמא ב8:00 בבוקר של השבת הנוראית, לא אשכח בחיים. את הפחד בקולה ואת הבשורה הנוראית שירו באבא והוא מת לה בידיים.
ויש חלקים מאוד עמוקים בתוכי שמסרבים לשקוט ולקבל את העובדה שהדבר הנורא ביותר באמת קרה.
אחרי תקופה כל כך ארוכה של מאבק על שחרורם ואחרי שאיבדנו רבים כל כך בהמתנה הבלתי נסבלת- העסקה קורית. לאט מידי, מעט מידי ושברירי מידי. אבל סוף סוף אנחנו רואים את התמונות שחיכינו להן כל כך. שבים ושבות. התוצאות של השבי נראות וברורות , מפחידות ומכעיסות, אבל מי שחוזר מגיע למציאות של תמיכה, אהבה, החזרת האנושיות והכוחות.
ואנחנו משפחות החטופים, מחזיקות חזק את התקווה והפחד שלא יהרס, שלא יקרוס, שרק ימשיך, שרק יחזיק עד אחרון החטופים.
עם כל חטוף וחטופה שחוזרים- הלב מתמלא בשמחה ובכאב עצום על הסבל הנוראי שהם עוברים שם.
ועם כל שחרור המראות קשים יותר, הסיפורים נוראים יותר והכאב גדול יותר.
כל חזרה כזו רק מגבירה את הצמא לעוד, את הכמיהה לשבים ושבות נוספים שיחזרו אלינו.
המשא ומתן על שלב ב׳ עוד לא התחיל והזמן נגמר, נגמר מזמן, ואין דבר חשוב יותר מהחזרתם, אין!!!!
החיים לא חזרו למסלולם.
וברגעים הקשים עולה המחשבה-
איך ירגישו כולם כשאבא יחזור? הרי הוא לא יחזור לחיבוק שלי, הוא לא יחזור לשיקום, הוא יחזור בארון במקרה הטוב, ואני לא רוצה לחשוב מה זה במקרה הרע.
ואני מבקשת ממכם-
גם אז, ברגעים העצובים והקשים האילו, המשיכו להיות איתנו, המשיכו להשמיע את הצעקה ולדרוש את שחרורם.
כדי שנוכל לשבת ליד הקבר של ההורים שלי, שיהיו קבורים סוף סוף יחד כפי שהיו כל חייהם-
אז ורק אז- נוכל להתחיל לאט לאט להרים את המבט מהשבעה באוקטובר, לזהות אם עדיין יש שמיים מעלינו ואדמה לרגלינו, ולנסות לקום".
בלה חיים, מקיבוץ גבולות, ניצולת שואה, סבתא של החטוף יותם חיים ז״ל שנהרג בשוגג בעזה מירי כוחותינו:
"נוסף לי תואר, בוגרת שואה וסבתא של יותם חיים. נרגשת לראות את כולכם כאן. לא עוד! לא עוד! תחזרו עכשיו. צריכים מעשים! נולדתי בפולין ומאז המסע שלי ממשיך כל הזמן. בשנת 1951 הגעתי לארץ, 56 הגעתי לגבולות ומאז אני שם - המקום הראשון שהפך לבית עבורי.
הגאווה שלי שהפכתי לישראלית. ב-7 באוקטובר התעוררתי, לא הבנתי מה קורה ופתאום שמעתי שיותם נמצא בכפר עזה בממד, אני מתקשרת לשאול מה קורה, הוא ענה סבתא אני קצת מודאג, יש מחבלים בקיבוץ.
תשמרי על עצמך, זה יכול לקרות בכל מקום וכך קרה. מרגע זה נהפכתי וראיתי במו עיני שוב את היערות הבוערות בפולין, את המסע הכבד של אמא שלי ועדיין לא האמנתי. חשבתי עוד מעט הצבא יציל אבל זה לא קרה. הסכמתי לחזור לפולין בפעם הראשונה למען יותם, למען תושבי העוטף. רגליים המשיכו ללכת אבל הראש לא היה מחובר לגוף. 500 ימים זה נצח ואנחנו קוראים לכולם לקום ולצעוק די! די! די!
מכתב מנכדתה:
סבתא נסעתם למסע לשורשים וההיסטוריה שלנו להראות לעולם מה עברנו ושרדנו ומה אנחנו שוב עוברים היום. שקט מזויף, שקט מתייבש אבל אתן צועדות בקול שלכן. כל האסונות באים משנאה ויצר הרע. להיות אחרים על הטוב והרע. כולי תקווה שתחזרו מהמסע עם כוחות מחודשים עם זיקה להפיץ את החיים שבתוככם.
הרגשתי מאז המסע שיותם מחבק אותי ואומר- עכשיו זה הזמן שלך, את צריכה לדבר. הייתי מוותרת על הכל בשביל לחבק בחזרה את כל עם ישראל. העם הוכיח שהוא חזק, המשיך לתמוך ולחבק ולצערי הרב אני לא יכולכ לומר זאת על המדינה - שאכזבה אותי כל כך קשה. הייתי בטוחה שהגעתי למקום בטוח, שזה לא יקרה שוב - אבל זה קרה. אני לא אשכח אבל לא אסלח לכל מה שקרה בעוטף שלנו."
-
נירה שרעבי, אשתו של יוסי שנהרג בשבי וגופתו בעזה, וגיסתו של אלי, ששב אלינו בשבוע שעבר מהשבי: "אני לא יודעת לספור כמה פעמים כבר עמדתי על במות וסיפרתי את הסיפור שלי. אבל כשאני עומדת על הבמה הזו אני יודעת שזה לא רק הסיפור שלי, אלא שלנו. כאן אני לא צריכה לספר על המחבלים על גגות הבתים, על הריח שעמד באוויר, על הציפייה שהנה עוד רגע הצבא ישתלט על הכל, על ההבנה הנוראה שאנחנו לבד- על התהום הרגשית שפעורה בין שתי התחושות האלה.
מאות ימים שאנחנו נאבקות על החזרתם של יוסי ושל אלי, וכולכם איתנו. מעל ארבע מאות ימים שכולנו נושאים את הידיעה שיוסי לא ישוב חי. והנה, ביום ה-491 אחרי חודשים ארוכים כל כך של דאגות תהומיות ואכזבות קשות מנשוא- אלי ואוהד חוזרים מהתופת. השבי ניכר עליהם, אבל הם כאן.
והלב נזכר מחדש איך מרגישה שמחה, איך מרגישה הקלה. אלי איתנו- מדבר, אוכל, נוכח כל כך. כולנו סביבו והוא אהוב ועטוף כל כך, מתחזק לאט לאט, עם כל הכוחות שטמונים בו. מאז שאלי חזר, אני מרגישה שאני קמה כל בוקר עם קרן אור שנכנסת לי לתוך הלב. שואלת את עצמי כל בוקר- זה אמיתי? הוא באמת כאן? כן.
זה אמיתי וזה אפשרי. בכל שבת מתקיימת מחדש הצומת הזו- אילו משפחות יחוו הקלה עמוקה כל כך, ואילו משפחות יישארו בחושך שבוע נוסף. אני מייחלת כל כך שמשפחתו של טל שוהם תרגיש את התחושות האלה כבר, אחרי תקופה ארוכה כל כך של דאגה קיומית וגעגוע.
מייחלת שכל המשפחות יחוו את השמחה שבחזרת אהובם. כל החיים חייבים לחזור כמה שיותר מהר לחיק משפחותיהם, החיים שלהם בסכנה מיידית, והחיים שלהם חשובים לנו כל כך. ולאחר שנחזיר את כל החיים- נהיה חייבים לכוון את הלב שלנו גם לתהליכים קשים שאי אפשר לתאר את רמת החשיבות שלהם - סגירת המעגלים והחזרת כל הנרצחים לקבורה באדמה שלנו. יוסי האהוב שלנו, שעד שיהיה קבור כאן - חסרה לנו כל כך הפרידה ממנו, ולא נוכל להמשיך הלאה. וגם דרור, מני, אילן, סהר, עופרה. מאז השבעה באוקטובר למדנו כולנו איך גם כשכבר אין מאיפה- נמצא את הכוחות להמשיך. לקום בבוקר, להיאבק, לגדל את הילדים שלנו, לאהוב.
ומאז החזרה של אלי אני מרגישה שאני לומדת מחדש תקווה. אני מאמינה שניתן להחזיר את החיים כולם לחיק משפחותיהם. אני מאמינה שנוכל להיפרד מהנרצחים בקבורה אוהבת וכואבת, ושנמצא את הכוחות להיאבק על כל אחד ואחד מהם. אני מאמינה, ומזמינה אתכם להאמין איתי. אלי בבית. זה אפשרי".
-
רעיה רותם, שנחטפה מבארי יחד עם בתה הילה והוחזרה מהשבי לאחר 54 ימים:
"הייתי בשבי.
עם מחבלים חמושים, עם מעט מאוד אוכל שחלקנו כולנו, בלי שידענו מתי הארוחה הבאה, בלי שידענו מתי ההפצצה הבאה, בלי שידענו באיזה מצב רוח המחבל יהיה היום, בלי שידענו אם נקום למחרת בבוקר, בלי שידענו אם פעם נחזור.
וכשחזרתי, הצטרפתי בעצמי למאבק להחזרת החטופים שנשארו.
כי אני יודעת מה זה להיות שם, ואני הרגשתי את הסכנה הזו בעצמי.
גם אנחנו חיכינו וחיכינו…
אמרו לנו עוד שבועיים
אמרו שבוע הבא
אמרו ביום שני
ואחר כך בסוף השבוע.
לבסוף אתה כבר לא מאמין, חושב שוויתרו עלייך.
וכל זה כשהייתי רק ! 54 יום
מה עובר על מי ששם כבר חמש מאות ימים??
כשהיתה עיסקה באחד הימים , בבוקר, אמרו שאשתחרר
בצהריים אמרו אולי
ובערב… כבר לא… אולי מחר .
הבת שלי השתחררה בלעדיי .
למזלי האריכו את העיסקה והמשיכו עוד פעימות
אם לא היו עוד פעימות לעיסקה , לא הייתי יוצאת ,לא הייתי יוצאת מאותו הבית בו הייתי ושבו נפרדתי מאיתי סבירסקי, שהיה אמור לחגוג היום עם הולדת 40.
אותו הבית שאחרי 45 יום נוספים קרס על איתי יוסי ונועה בגלל הפגזה.
כל כך הרבה זמן עבר בין העסקה שבה אני חזרתי לעסקה הנוכחית. איך ייתכן שאנחנו מציינים את היום החמש מאות?
זה זמן שבו איבדנו אנשים יקרים.
זו אחריות של כולנו לעשות את כל מה שאפשר כדי שכל השלבים של העסקה ימשיכו!!
הם חייבים לצאת משם, כולם!
החיים לשיקום והמתים לקבורה.
חייבים לסגור את הפרק הנורא והכל כך ארוך הזה.
אפשר להוציא אותם משם, חייבים להוציא אותם משם, וזה חייב להיות עכשיו!
-
"בחיים שלפני השבעה באוקטובר, היינו מגיעים ממש לנקודה הזו, לפעמים אפילו כמה פעמים בשבוע. יוצאים להליכה בשדות לפני העבודה, יוצאים עם הילדים לסיבוב בשביל הבנים, לוקחים את הכלב לטיול ומרוויחים שקיעה שממלאת את החזה. אבל כבר חמש מאות ימים שכשאנחנו מסתכלים מסביב אנחנו רואים את הדרך שממנה הגיעו מחבלים אל הקיבוץ היפה שלנו.
אנחנו רואים את בית הקברות שהתרחב בבת אחת אל מעבר למה שהלב יכול להכיל. אנחנו רואים את שכונת הכרם שהייתה שכונה ירוקה ומשפחתית, והפכה ברגע לאירוע בלהות. אנחנו רואים את עזה - משם יצאו לרצוח מאה ושניים מחברינו, לשם נחטפו 30 מאיתנו. עשרים מאיתנו חזרו אלינו בהסכמים - חיים. ארבעה נרצחו בעקבות הלחץ הצבאי.
הניסיון המר שלנו מראה בבירור - הסכם הוא הדרך היחידה להציל חיים. הלב שלנו נשבר לרסיסים על כל נפש שהייתה יכולה לשוב אלינו לחיבוק, ולא תחבק עוד. וראינו גם את משמעות הזמן, אלי ואוהד חזרו אלינו .
שמחה התחלפה בדאגה שניצתה בליבנו למראם - אין זמן! ושבעה עוד שם. טל שוהם שלנו, שאנחנו כל כך מחכים ומייחלים לחזרתו כבר השבוע! ושישה שאנחנו מחכים כל כך להיפרד מהם בקבורה ראויה ומכבדת, שכל הווייתם הייתה הפוכה לחלוטין מהרגעים האחרונים בחייהם- עופרה קידר, דרור אור, אילן וייס, סהר ברוך, מני גודארד ויוסי שרעבי - זכרם לברכה. ההסכם הנוכחי הוא הסכם מורכב עם מתח רב מובנה בתוכו. שחרור החטופים מביא אט אט מעט יותר אוויר לריאות, אך גם דאגה רבה לכל מי שעדיין שם, וכמיהה אמיתית- שיושלמו כל שלבי ההסכם, שיחזרו החטופים והחטופות כולם. רבים חוששים מהמחירים.
כמי שעומדים כאן על סף הבית ורואים את עזה פרושה מולנו, כמי שהיו כאן בשבעה באוקטובר- אנחנו הראשונים להכיר את המחיר ואת הטרור שיכול לבוא בעקבותיו. ובכל זאת ברור לנו מעבר לכל ספק- ההסכם חייב להתקיים במלואו על מנת שנראה את כל החטופים פה. עם האיום הבטחוני יתמודדו ראשי מערכת הבטחון, כפי שמציעים הם בעצמם, זו- אחריותם. טרור לא ייעלם בזכות היעדר הסכם.
מה שעלול להיעלם הם הערכים שעליהם גדלנו ועליהם אנחנו מתעקשים להמשיך ולגדל את ילדינו. וזה- המחיר שאנחנו לא מוכנים לשלם. לאחר חמש מאות ימים של מאבק, תוך התמודדות עם כל מה שהשבעה באוקטובר הביא עלינו - אנחנו צריכים שוב ושוב לכרות תקווה מהמעמקים שבתוכנו.
חשוב שנסתכל סביב ונצליח לקבל כוח זה מזה. נניח יד על כתף, ונחוש ביד שעל כתפינו. אנחנו כאן יחד, קיבוץ בארי, נחושים וברורים - לא משאירים אף אחד ואף אחת מאחור, נאבקים על האמת היחידה - כולם חייבים לחזור".
-
מיכל עוזיהו ראשת המועצה האזורית אשכול בעצרת המרכזית של המועצה בקיבוץ בארי לציון היום ה-500:
אנחנו עומדים כאן היום, בקיבוץ בארי – מקום שבו התחוללה אחת הזוועות הנוראות ביותר שידעה מדינת ישראל מאז השואה. מקום שמסמל את הכאב, את ההרס, אבל גם את הנחישות והעמידה האיתנה של עמנו ואת עוצמת רוח האדם. דווקא במקום הזה, ביום ה-500 לשבי אחינו ואחיותינו, אנו זועקים בקול ברור וחד: לעולם לא עוד – זה עכשיו! השחרור של אחינו מהשבי מרחיב את לבנו, ובה בעת מטלטל אותנו.
אנו נחשפים למצבם הפיזי של החטופים, למראות שמצמיתים את הלב, לעדויות שמטלטלות את הנשמה. הם לא שבו אלינו כפי שעזבו – הם שבו כניצולים ממחנה עינויים.
שמענו את עדותו העוצמתית של אוהד בן עמי. הם ראו אותנו שם נלחמים למענם. זה מה שמחזיק אותם שם ונותן להם התקווה. ההיסטוריה נכתבת בימים אלה ממש ואנחנו אלה שכותבים אותה.
עיני העם היהודי נשואות אלינו אין לנו עוד את הפריבילגיה לחכות. ביום ה-500 לשבי אחינו, אנחנו מצהירים: לא ננוח, לא נשקוט, לא ניתן לערבות ההדדית שלנו להישחק. כי זה מה שעושה אותנו לעם אחד, לעם שזוכר, שנלחם, ושבסופו של דבר – מנצח.
