האח שטיפל באמא, השקיע במשק - וחשב שזה יספיק כדי לקבל את הנחלה במושב בירושה

עם פתיחת הצוואה התברר כי אחד האחים יועד להיות הבן הממשיך, אך אח נוסף התנגד לכך בתוקף. הוא טען כי לאורך שנים השקיע כספים רבים ברפת המשפחתית, הקים מבנה ששימש את המשק (גם אם לא כחוק), וטיפל במסירות באם המשפחה עד יומה האחרון. מבחינתו, שלושת הרכיבים הללו היוו הוכחה חד־משמעית לכך שהוא זה שראוי לרשת את הנחלה ולהמשיך להפעיל אותה כמשק חקלאי.

לאחר מאמצים רבים, הסכימו האחים להגיע לייעוץ מקצועי.

לדברי עו"ד מנדלסון שור, השקעה כספית במשק  משמעותית ככל שתהיה  אינה מקנה לבדה זכות לבעלות על הנחלה. עם זאת, היא בהחלט עשויה להקים זכאות לפיצוי כספי. לדבריה, גובה הפיצוי נבחן לפי פרמטרים ברורים: היקף ההשקעה, מקור הכספים, מודעות יתר האחים והסכמתם להשקעה, והאם ההשקעה הביאה להשבחה ממשית של המשק.

כאשר מוכחת השבחה, מסבירה עורכת הדין, יתר היורשים מחויבים לפצות את האח שתרם לה, ואף להגדיל את חלקו בעיזבון  אך אין בכך כדי להפוך אותו אוטומטית לבעל הנחלה.

גם סוגיית המבנים הבלתי חוקיים אינה פשוטה. “במקרים כאלה יש לבחון האם ניתן להסדיר את המבנה כחוק. אם לא – מי שהקים אותו יידרש להרוס אותו, ואף לשאת בעלויות ובקנסות אפשריים,” היא מבהירה. לדבריה, ייתכן שניתן יהיה לדרוש החזר חלקי של ההשקעה מיתר היורשים, אך האחריות להריסה תישאר על כתפי מי שבנה את המבנה.

ומה לגבי טיפול בהורים?
האם מסירות רבת־שנים יכולה להיתרגם לזכות קניינית?

לדברי עו"ד מנדלסון שור, בתי המשפט בישראל אינם מעניקים לילד שטיפל בהוריו זכות לרשת את הנחלה רק בשל כך. עם זאת, הטיפול בהחלט נלקח בחשבון כחלק משיקולי הצדק החלוקתי. “ניתן לכמת את שווי הטיפול לפי עלות טיפול חלופי שנחסך  למשל, העסקת מטפלת סיעודית,” היא מסבירה.

כך גם לגבי עבודה בפועל במשק החקלאי. עבודה רבת־שנים אינה מקנה מינוי אוטומטי כבן ממשיך, אך יש לה משקל ממשי בעת חלוקת העיזבון. ערכה הכלכלי של העבודה מחושב לפי עלות שעת עבודה של עובד שכיר בענף החקלאי הרלוונטי, והסכום מתווסף לחלקו של אותו אח בירושה.

בסיום ההליך הובילה מנדלסון שור את משפחת ש' לפתרון מאוזן: פיצוי על השקעות חוקיות שהשביחו את המשק, פיצוי בגין הטיפול באם לפי החיסכון שנוצר למשפחה, והתעלמות מהמבנה הבלתי חוקי. הצוואה כובדה, והבן הממשיך רכש את חלקיהם של יתר האחים.

כשהבת מסרבת להתפנות מהנחלה

מעבר לשאלת זהות היורש, במושבים רבים מתעוררות מחלוקות סביב אחים המתגוררים בנחלה לאורך שנים. כך קרה במשפחה נוספת שפנתה למשרדה של מנדלסון שור: בת שהתגוררה בנחלה שנים רבות עם משפחתה סירבה להתפנות, בטענה שמעמדה מקנה לה זכות של דיירות מוגנת.

לדברי עורכת הדין, מגורים בנחלה  ממושכים ככל שיהיו  אינם מקנים זכות לדיירות מוגנת או זכות ירושה. עם זאת, יש להם השלכות אחרות: הבטחות שניתנו, הסתמכות בפועל, והשקעות שבוצעו בנחלה  כל אלה נשקלים במסגרת האיזון בין היורשים.

גם כאן חזרה מנדלסון שור על העיקרון: טיפול בהורים הוא שיקול של צדק חלוקתי, אך אינו יוצר זכות מגורים קניינית. בהיעדר יכולת כלכלית לרכוש את חלקם של יתר האחים, ובהיעדר עדיפות בהפעלת המשק  אין זכות לרשת את הנחלה.

כך הסתיים גם מקרה זה: הבת קיבלה פיצוי המשקף את תרומתה ואת שנות מגוריה במשק, והבן הממשיך קיבל את הנחלה והמשיך להפעילה בהתאם לרצון ההורים.

נחלה אחת – שדה קרב משפחתי

סכסוכי ירושה סביב נחלות חקלאיות הפכו זה מכבר לרעה חולה במושבים. החוק מאפשר להוריש נחלה לילד אחד בלבד, ובמקרים רבים היעדר צוואה או הסדרה מוקדמת של הבן הממשיך מובילים להתלקחות משפחתית קשה.

מה קובע החוק? האם בהכרח יועדף אח אחד? האם יכולת כלכלית היא הקריטריון המרכזי? והאם טיפול בהורים או מגורים בנחלה מעניקים יתרון משפטי?

לדברי עו"ד מנדלסון שור, כאשר אין צוואה ואין בן ממשיך רשום, בתי המשפט בוחנים מכלול רחב של שיקולים: זיקה לחקלאות, מגורים בפועל במשק, תרומה רבת־שנים לנחלה, ולעיתים גם העדפת ההורים – גם אם לא עוגנה במסמך פורמלי.

רק במקרים נדירים, שבהם אין כל עדיפות לאחד היורשים, עשוי בית המשפט להורות על מכירת הנחלה וחלוקת התמורה בין היורשים.

“ברוב המקרים,” מסכמת מנדלסון שור, “הדרך הנכונה היא להגיע להסכמות מוקדמות – או לפחות להסדרה משפטית מסודרת – לפני שהנחלה הופכת מזיכרון משפחתי לשדה קרב.”