העצרת השבועית של קהילת ניר עוז בכרמי גת, בקריאה להשבת שלושת החטופים המוחזקים עדיין בעזה

מדבריה של אפרת מצ'יקווה, מומחית לדיפלומטיה תרבותית, ממובילי המאבק הבינלאומי למען החטופים ואחייניתם של מרגלית מוזס וגדי מוזס מקיבוץ ניר עוז:

״בשבועיים האחרונים זכיתי לשהות בגרמניה לצד דודי היקר, גדי מוזס. יצאנו למסע שנועד לחזק את התמיכה הבינלאומית בהחזרת כל החטופים, להעמיק את הקשר בין גרמניה לישראל - ובמיוחד לניר עוז והקהילה האהובה שעדיין נושמת מאבק יומיומי.
המעמד הבינלאומי של ישראל, המתערער מרגע לרגע, משפיע ישירות על המאבק שלנו.
לאי־הצדק, לבגידה ולהסתה שחווינו בארץ במשך 771 הימים האחרונים, מצטרפת גם הפקרה בזירה הבינלאומית. היעדר מערך הסברה אפקטיבי פוגע ביכולת לייצר לחץ אמיתי להשבתם של דרור אור, סונטיסק רינטאלק ורן גוואילי.
ההכרה שישראל מאבדת אמון גם בין המדינות הקרובות אליה ביותר, צובטת את הלב״.

מדבריה של איילה מצגר, כלתם של תמי מצגר ששוחררה מהשבי ושל ויורם מצגר שנרצח בשבי:

״כל כך רציתי השבוע להגיע למשפחת גולדין ורק להגיד סליחה. סליחה על כך שלא הבנתי אז שיש כאן שיטה ודרך של הפקרה , סליחה שהשארנו אתכם לבד, שלא יצאנו לרחובות, שלא הרעשנו עולמות!!
אנחנו חייבים לנכס אלינו את הכח. לא במובן של אלימות אלא במובן של נחישות והצבת גבולות. הבנו את זה במאבק להשבת החטופים. ניהלנו מאבק מתוך הבנה שאין ברירה! שנלחמים על החיים. עשינו את זה עם טראמפ כשהבנו שרק הוא יצליח לכופף את נתניהו וגם עכשיו אין ברירה. חייבים לעצור את ההתדרדרות, חייבים להאבק בהתמדה ובנחישות וללא אלימות על תיקון: על השלמת ההסכם והשבת השלושה הנותרים, דרור, רני ווסותיסאק, על ועדת חקירה ממלכתית, על בחירות והחלפת השלטון כי הפושעים צריכים לשאת באחריות ושפת הכח תמוטט אותנו. בכל דרך לגיטימית: בהפגנות, בראיונות, בכתיבה עיתונאית, בגיוס אנשים וביצירת אלטרנטיבה בריאה. נמשיך להיאבק כדי לבנות בית שנוכל כולנו לחיות בו!! אין לנו ארץ אחרת!״.

מדבריה של פרופ׳ ארנה שמר, מנהלת מטה השטח של קרית מלאכי במטה משפחות החטופים, חברת סגל באוניברסיטה העברית:

״אנחנו בימים מבלבלים של תקופת מעבר. החטופים החיים כולם כאן, חטופי ניר עוז החיים והחללים הושבו, לכאורה נגמרה המלחמה, ומספרים לנו שנסגר מעגל, לכאורה יש שגרה. אבל אנחנו מרגישים את הכאב בגוף ובנשמה, ויודעים שהמעגל שנסגר לא חוזר לאותה נקודת התחלה.
תקופת המעבר הזו מאפשרת יותר מודעות ופניות רגשית לעבד את מה שעברנו.
המידע שאנו אוספים במחקרים של השנתיים האחרונות מגלה לנו עוד ועוד רבדים בעומק השבר, ובחוויית האובדן - חוויה קולקטיבית שבתוכה היא סובייקטיבית - לכל אחד האובדנים שלו - אובדנים של אנשים, קהילות, מקומות, רעיונות, אובדן של אמון ושל נרטיב. והדרך לריפוי היא קודם כל להכיר בריבוי האובדנים ובהשפעתם על הנפש האישית ועל הנפש החברתית שלנו - כי אחד הדברים שאנו רואים בשדה הטיפולי קהילתי הוא השקיפות, ואפילו חוסר הלגיטימציה לכאב של מי שנמצא במעגלים הרחוקים יותר של האובדן והשכול״.