השכרת “פינה בקצה הנחלה” עלולה להפוך לחוב ענק לרמ״י – ומה קבע בית משפט השלום באשדוד במקרה של מושב שדה עוזיהו?

הסיפור הגיע לבית המשפט אחרי שרשות מקרקעי ישראל (רמ״י) תבעה דמי שימוש על שימושים לא חוקיים במקרקעי נחלה במושב שדה עוזיהו, וביקשה גם צווים להפסקה והריסה. בפועל, עוד לפני ההכרעה, חלק מהשימושים הופסקו והמבנה הבעייתי נהרס – ואז נשארה השאלה הכואבת באמת: כמה כסף צריך לשלם על השנים שבהן נעשה שימוש חורג?

מה היה בשטח – ולמה זה עניין של “שימוש חורג”

רמ״י טענה כי בנחלה בוצעו שימושים שאינם חקלאיים: אחסנה פתוחה בהיקפים גדולים, מחזור/אחסון ברזל, חניית משאיות וכלים כבדים ועבודות עפר – דברים שבית המשפט רואה בהם פגיעה ישירה בייעוד החקלאי ובהסכם המשבצת.

השופטת רוני סלע הזכירה עיקרון חשוב: גם אם הסכם המשבצת האחרון של המושב “פג” בעבר – אם בפועל ממשיכים להחזיק ולעבוד לפי הכללים שלו, הוא עדיין מחייב. ובמילים פשוטות של מושבניקים: “אין ואקום – אם אתה נהנה מהמשבצת, אתה גם כפוף לה.”

“זה לא אני, זה הוא” – למה זה לא תמיד מציל את בעל הנחלה

הנתבעת (בת רשות בנחלה) טענה שהשימוש הבעייתי בוצע בקצה הנחלה על ידי צד שלישי ששכר ממנה שטח קטן יחסית – ושבפועל היא לא הפעילה שום עסק, ואף דרשה ממנו לפנות את הפסולת.

אבל בית המשפט קבע כלל שחשוב להדפיס ולתלות במזכירות האגודה:
מול רמ״י – האחריות הראשונית היא על בעל הזכות/בת הרשות.
כלומר: גם אם מישהו אחר עשה את השימוש בפועל, אם אתם אלה שאפשרתם לו להיכנס, להשכיר, לפרוק, לאחסן – רמ״י יכולה לתבוע אתכם. אחר כך, זו כבר מלחמה פנימית שלכם מול השוכר/הצד השלישי.

וכן – כאן הנתבעת כן קיבלה “צדק מאוחר” מול אותו צד שלישי: בית המשפט קבע שהצד השלישי ישפה אותה (כלומר יחזיר לה) על דמי השימוש שתחויב לשלם לרמ״י – אבל זה הגיע אחרי הליך ארוך, מומחה שמאי, הוכחות, עדים והוצאות משפט לא קטנות.

 איך מחשבים דמי שימוש על שימוש חורג?

במקום להתווכח רק “אם היה שימוש” – התיק התפוצץ על שאלה שכל מושבניק צריך להבין: איך מחשבים את מחיר ההפרה.

בית המשפט אימץ את דרך החישוב המקובלת בפסיקה:

• 6% לשנה משווי הקרקע (לפי השימוש בפועל)

• כולל “רווח יזמי” (כלומר: לא רק שווי הקרקע, אלא גם הערך הכלכלי שהשימוש ייצר/היה יכול לייצר)

• כולל מע״מ

• כולל הצמדה וריבית לאורך שנים

ולא מדובר בשנה-שנתיים: כאן נקבעה תקופה משמעותית – מ־11.6.2011 ועד 12.7.2018 (עד שהמפקח אישר שהשטח פונה).

המשמעות המעשית: גם אם השכרתם שטח ב“כמה אלפים בשנה”, ובפועל השוכר עשה פעילות מסחרית/תעשייתית – בית המשפט עלול לראות בזה התעשרות שלא כדין ולחשב את החיוב לפי ערכים גבוהים בהרבה מהכסף שקיבלתם.

שטח “נטו” או “כולל תמרון וגישה”? פה הייתה הפתעה

רמ״י ניסתה לטעון שיש לחייב לא רק את המקום שבו עומדת הפסולת בפועל, אלא גם שטחי גישה, תמרון וחניה – כמו שנקבע בתיקים אחרים.
אבל כאן השופטת עצרה ואמרה: לא בכל תיק אפשר “לנפח” את השטח באופן גורף, בעיקר אם רמ״י לא מציגה תשתית מדידה חזקה מספיק.

בגלל פערים בין חוות הדעת, מונה שמאי מומחה מטעם בית המשפט, והוא קבע שטחי שימוש שונים לפי שנים – ובהם בית המשפט בחר לאמץ את קביעתו, בין היתר משום שרמ״י לא חקרה את המומחה ולא הביאה מדידה מקצועית שמראה למה צריך לכלול עוד שטחי תמרון בהיקפים גדולים.

המוסר השכל למושבים: אם כבר הסתבכתם – ראיות, מדידות וחוות דעת מקצועיות הן לא קישוט. הן אלה שקובעות כמה תשלמו.

מה נקבע בסוף – בשורה תחתונה

1. בת הרשות חויבה לשלם לרמ״י דמי שימוש לכל התקופה שנקבעה, לפי נוסחת ה־6% + רווח יזמי + מע״מ + הצמדה וריבית.

2. בנוסף נפסקו הוצאות ושכר טרחת עו״ד לרמ״י: 15,000 ₪.

3. הצד השלישי חויב לשפות את הנתבעת (עד סכום ההודעה לצד ג’) וגם לשלם לה הוצאות ושכר טרחה: 25,000 ₪.

4. נקבע מנגנון פסיקתא ותשלום בתוך 60 יום, עם אפשרות לפריסה בהסכמה.

מדריך שטח לישובניק: 7 כללים כדי לא ליפול לבור הזה

1. לא משכירים “שטח פתוח” בלי לבדוק שימוש בפועל – בפועל זה מה שמעניין את רמ״י ואת בית המשפט.

2. חוזה כתוב זה לא מספיק – אם כתבתם “חניית טרקטורים” ובפועל יש משאיות, פסולת, מכולות – אתם עלולים לשלם על זה.

3. תיעוד ובקרה – צילומים תקופתיים, ביקורות, התראות בכתב לשוכר, מיילים/וואטסאפ מסודרים.

4. סעיף פינוי מיידי וסנקציות – כולל זכות כניסה, פינוי עצמי על חשבון השוכר ושיפוי מלא.

5. לא מחכים להתראה – בתיק הזה בית המשפט אמר במפורש: רמ״י יכולה לתבוע גם על שנים לפני ההתראה, בתוך תקופת ההתיישנות.

6. שימו לב להגדרה של “שימוש חקלאי” – הפסיקה מפרשת אותה צר, וכל אחסנה/מגרש כלים/מכולות עלול להיחשב לא-חקלאי.

7. אם מגיע מפקח – מטפלים באותו יום – פינוי מהיר יכול לצמצם תקופות חיוב ולהקטין נזקים.