חורבן הבית שלי התחיל לפני 666 ימים – עמית סימן טוב והבה בכיכר: "עד שהחטופים לא ישובו, לא נוכל להתאבל, לא נוכל להיבנות"

"שמי עמית סימן טוב והבה ואני מניר עוז.
זכיתי להיות חלק משבט סימן טוב מניר עוז! חיינו חיים של שותפות והערכה, הוקרה של רגעים של יחד, חיים של אהבה גדולה.
בשבעה באוקטובר, אני ומשפחתי נאבקנו לשרוד בממד כשהמחבלים נכנסו אלינו הבייתה שלוש פעמים, צעקו, גנבו, דפקו, ירו, שברו, פוצצו מטענים ושרפו לנו את הבית.
אך מהרגע שהוציאו אותנו מהממד, חווית הכמעט מוות שחווינו התגמדה לעומת המציאות שנגלתה לפנינו, והמושג ״חורבן הבית״ הפך בשניות למציאות.
באותן השעות, הפכתי להיות בת שכולה לאימי קרול, אחות שכולה לאחי ג׳וני (יהונתן), גיסה שכולה לתמרי , ודודה שכולה לשלושת האחיינים המופלאים שלי- ארבלי, שחרוני ועומי סימן טוב.
שלושה דורות של משפחתי נמחקו באחת.

אני כותבת את המילים האלו ולא מאמינה. הם לא פה. את הכאב לא ניתן לשאת. הוא משתלט על כל חלק בנשמה.
ביום אחד איבדתי את משפחתי הפרטית והמורחבת- אנשים יקרים מקהילת ניר עוז, אשכול. וכמו ביתי הפרטי כך גם נשרף ונחרב כל נוף ילדותי שלי, ושל ילדיי.
המשפט ״כולנו רקמה אנושית אחת חיה״, מהדהד לי בראש בלי הפסקה, האהובים שלי, שאינם, פיסות מהם, פיסות מאיתנו, נמצאות גם בעזה.

כדי שאני וכל אחד אחר מאיתנו, נוכל להתפנות להתאבל על כל מה שאיבדנו, ביתנו, אנשינו, החיילים, שהם האחים, הילדים, ההורים, הדודים של כולנו, שנפלו בקרבות על המדינה של כולנו, החיילים שחזרו פצועים בגוף או בנפש, כולנו, צריכים אותם - את החטופים, פה איתנו בחזרה.
אין דבר חשוב יותר מלהחזיר אותם הביתה. את כולם.
לרוב האובדן שלי נדחק, הצער שרוצה לפרוץ מכל חור, אסוף. כי אנחנו במלחמה, מלחמה על מי שחי! מלחמה על הזכות לקבורה באדמת ישראל, מלחמה על קיומה של מדינה חופשית.

ואנחנו, ששילמנו את המחיר היקר מכל , זה כבר מזמן לא רק ״אנחנו״, זה כל עם ישראל שנשבר ונסדק , החברה, הערכים והזכות לקיום המדינה. אם לא נחזיר אותם, נכשלנו. איך הגיוני שהם עדיין שם?!
זו חייבת להיות הראשונה בטבלת סדרי העדיפויות.

המשפחה שלי נרצחה באכזריות, ואני כואבת וכועסת. איך הפקירו אותנו שם למות, איך לא באו להציל אותם, איך אנחנו לא הצלחנו להציל אף אחד מהיקרים שלנו?!
נכשלנו, וכך גם מדינת ישראל. בהגנה על הבית שלנו, על האזרחים, על החיילים, על החטופים! הפקרה כזו שנמשכת כבר 666 ימים, הפקרה שחייבת להיפסק. עכשיו!!

מניר עוז נחטפו 76 אנשים. היום, שנה ועשרה חודשים אחרי, נותרו בשבי עוד 9.

דויד ואריאל קוניו, איתן הורן ומתן צנאוגקר חייבים לחזור, כדי שיוכלו יחד כולם להשתקם ולבנות את חייהם מחדש. משפחותיהם של תמיר אדר, צ׳רצ׳יל מרגלית, רונן אנגל, אריה זלמנוביץ׳ ועמירם קופר ראויות לקבל את אהובם לקבורה באדמת ישראל, ונפשם ראויה לשיחרור ולשקט. כל 50 החטופים אשר עדיין נמצאים בעזה, חייבים לחזור למשפחותיהם!
זו אינה משקולת על כף המאזניים, או שאלה של נכון או לא נכון, זוהי חובתה של האנושות, זוהי מוסריות בסיסית. בלעדיהם אין לנו שום יכולת להמשיך.

בבקשה תחזיקו מעמד שם אנשים יקרים. נעשה כל שביכולתנו שתחזרו.

אני מודה לכם שאתם פה, גורמים לנו להרגיש קצת פחות לבד״.