חיים בצל העימות : משפחות מעוטף עזה מספרות הכול בספר חדש

ליגאל צחור (רביבים) תחזית קשה להתיישבות בעוטף עזה אם יימשך המצב הביטחוני המעורער. "התושבים שם נמצאים כמעט 20 שנה תחת הפגזות, ירי טילים וקסאמים", הוא אומר, "ודווקא השנה האחרונה, שהתאפיינה בבלוני תבערה ובשרפת השדות, יצרה אצלם תחושת תסכול נוראית ודיסוננס עצום בין האידיאולוגיה לבין המציאות הכואבת. אומנם ראשי המועצות האזוריות מתארים מציאות שבה מאות משפחות באות להתיישב בעוטף, אבל זה היה לדעתי בעיקר בעקבות שלוש וחצי שנות השקט אחרי צוק איתן. אני רואה עכשיו תהליך הפוך. כל מי שבאו להתיישב בעוטף עזה משיקולי נדל"ן המאפשרים להם לבנות בית, ומשיקולי מיסוי מופחת, יהיו הראשונים שיעזבו את האזור. אם אתה לא בא עם המטען האידיאולוגי הבסיסי של חשיבות הישיבה בפריפריה לאורך הגבול, אלא עם תפיסה נדל"נית, התפיסה הזו לא מספיק איתנה לעמוד בקשיים היום־יומיים שוותיקי האזור נתקלים בהם זה עשרות שנים".

את דבריו מבסס צחור על סדרת ראיונות שקיים בתקופה האחרונה עם ארבעים משפחות בעוטף עזה, כמה מהראיונות עם בני שלושה דורות מאותה משפחה. הראיונות יתפרסמו בספרו "חיים בצל העימות" (300 עמודים), שיֵצא לאור בעוד כחודש בהוצאת כרמל. הספר מתאר את המציאות ביישובים סמוכי הגדר והמרוחקים יותר, וחלק מהמרואיינים מתארים אותה במילים קשות ביותר. כך לדוגמה טלי שמחי מניר עם, שגדלה בקיבוץ וכיום חיה בו עם בנותיה ונכדיה. הראיון עם טלי ועם בעלה תמיר התקיים ביום שבו הופיעה בטלוויזיה בתם מאיה, בסרטון שבו צילמה את עצמה רועדת ומתייפחת במיטה בממ"ד עם כלבתה בעת אזעקת צבע אדום.

"אומר דבר מקומם, אבל חשוב לי שייאמר", אומרת טלי בראיון לצחור. "אנחנו דואגים לצבא יותר ממה שהצבא דואג לנו. הפחד המשתק להכניס את הצבא לעזה משאיר אותנו בשר תותחים. אם הגוף שלם, הנפש פצועה וחרוצה בסימנים". אכן, דברים קשים לעיכול.
"אני מלווה את עוטף עזה מאז שנפל בו הקסאם הראשון לפני 18 שנים", מציין צחור, "אבל הבסיס של הספר הוא ראיונות שקיימתי עם משפחות רב־דוריות בשנתיים האחרונות. הראיונות האחרונים נערכו לפני כשלושה חודשים".

זיהית הבדל בהתייחסות לחיים בעוטף בין הדורות השונים?
"כן. אפשר להגיד בוודאות רבה שבקרב דור המייסדים, בני 90-75, לא עולים בכלל ספקות באשר לשאלה אם הם החליטו נכון כשבחרו לגור בעוטף עזה. זו מציאות חייהם, ואין להם שום כוונה לשנות אותה. כשאתה מראיין אותם אצלם בסלון, אתה יודע שכל מה שהם אומרים זו אמת פנימית שלהם מתוך אידיאולוגיה צרופה. הם שמחים על זה שנפלה בחלקם הזכות להיות חלק מאלו שיִשבו את חבל הארץ הזה.

"בקרב בני הדור השני, בני ה־60-40, הבנים המבוגרים יותר מדברים בנוסח של ההורים שלהם. לדוגמה, נפגשתי בבארי עם בני שלושה דורות מאותה משפחה. אברהם הברון, ממייסדי הקיבוץ, בתו שושן הרן, ונכדו נדב קיפניס. שושן דיברה, בדומה לאביה, על האידיאולוגיה, על המחויבות ועל הקשר החד והברור למקום.

לעומתה נדב, בן הדור השלישי, אמר שהמצב לא ברור, ושעם זה שהוא רוצה מאוד להיות לצד בני המשפחה, כשהוא יחליט על בניית משפחה משל עצמו, הוא יצטרך להביא בחשבון את כל השיקולים. מרבית בני הדור השלישי מתבטאים בצורה הזאת, למרות הכבוד וההערצה שיש בהם לסביהם ולהוריהם. לבני כל הדורות יש תחושה של שליחות אנושית וציבורית. הם מדברים על הקשר הנפשי העמוק שיש להם למקום, עם הרבה אהבה והערכה למי שהחליט לבוא להתיישב אל מול שערי עזה".

חיים מנותקים מהמרכז
צחור (73), נשוי לרחל, אב לחמישה וסב ל־11 נכדים, מילא בעבר תפקידים ציבוריים ובהם רכז המחלקה הרעיונית־פוליטית בתק"ם, מנכ"ל קרן ברל כצנלסון ומנכ"ל מדרשת שדה בוקר. "חיים בצל העימות" הוא ספרו השמיני, ולפניו יצאו לאור "דרך נשר בשמים" על תולדות הצנחנים, "שיח חולמים" על קהילות משימתיות, ו"החצר האחורית שלנו" על החברה הבדואית. "הספרים האחרונים שלי", הוא אומר, "מתאפיינים בתיאור אוכלוסיות שונות שרציתי להטיל עליהן זרקור ולהכירן לציבור הקוראים הישראלי. באותה תפיסה ניגשתי לכתיבת הספר על תושבי עוטף עזה, החיים במקום שונה מהמרכז המחליט של מדינת ישראל, זה שנמצא בתל אביב ובירושלים, וחיים את חייהם כמעט בנפרד מהתהליכים המתרחשים במרכז המדינה".

צחור ראיין משפחות ממגוון צורות ההתיישבות בעוטף, כולל מקיבוצים חילונים ודתיים, ממושבים חילונים ודתיים וכן משדרות. בראיונות הוא מצא שונות בהתייחסות למצב בין המגזרים, ולפעמים גם בתוכם, אך גם קווי דמיון. "ראיינתי תושבים משתי משפחות שייסדו את המושב הדתי כפר מימון", הוא מספר. "מבחינה פוליטית הוא משתייך לבית היהודי, ובזמנו שימש בסיס למתנגדי ההתנתקות. הם מזדהים אידיאולוגית עם ארץ ישראל השלמה, אבל שמחים על כך שבחרו להתיישב דווקא באזור העוטף כחלק משליחות לאומית. הם הגיעו ליישב את כפר מימון מכפר הרא"ה שבשרון, וכיום גרים שם בני שלושה דורות משתי המשפחות.

ראיינתי גם את צביקי פורת מהקיבוץ הדתי עלומים, שנולד בכפר עציון לפני הקמת המדינה וקרא עם אחיו חנן פורת לבני כפר עציון לחזור וליישב את הקיבוץ לאחר מלחמת ששת הימים. למרות זאת קיבל צביקי החלטה שכלתנית להישאר בקיבוץ עלומים, שהוקם ב־1966, כי ידע שלכפר עציון ינהרו רבים מבני הציונות הדתית, ושהוא וחבריו צריכים להישאר ולבסס את הקיבוץ הצעיר מול עזה. בשני המקרים מדובר בתושבי העוטף שהגיעו ממניעי התיישבות חקלאית ונשארו בנגב".

מה באשר לתושבי שדרות?
"רוב אנשי שדרות שאיתם דיברתי, בגיל 55-35, הגיעו לעיר עם הוריהם באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת. הם אמרו שהחליטו להישאר בשדרות אף על פי שיש להם אפשרויות לעבור למרכז. הסיבה העיקרית היא הרצון של הבנים לחיות צמוד להוריהם, אם כי בני הדור השלישי מדברים אחרת. הם אומרים שחשוב להם לחיות לצד המשפחה, אבל הם לא בטוחים שזו החלטה נכונה כשהם רואים את השלכות המצב הביטחוני על הילדים שלהם. הם מתארים טראומות קשות, ואומרים שקשה להם לגדל את הילדים בתהליך שבו יש הכלה של ההתרחשויות והסדרה זמנית שבכל פעם מתפוצצת מחדש.

היבט מעניין שמצאתי אצל תושבי שדרות, והוא משותף להם ולחברי הקיבוצים והמושבים, היא האמירה שצריך לשקם את עזה כדי שלתושביה יהיה מה להפסיד, ואז הם יפסיקו להיות חלק ממבצעי הטרור. רובם עוד זוכרים את הפועלים שבאו מעזה לבנות את הבתים שלהם, והם מספרים על הקשרים האישיים שנוצרו בינם לבין הפועלים. זה מפריך את הדימוי שלפיו כל אנשי שדרות הם ימניים, ושכולם דורשים להכות בחוזקה את תושבי עזה.

"המרואיינים משדרות שותפים לדעה שממשלת ישראל החמיצה את ההזדמנות להגיע להסדר אחרי צוק איתן, הסדר שהיה מבטיח שקט לטווח ארוך בתיווך גורמים בין־לאומיים וארצות ערב".

זיהית אצל תושבי העוטף כרסום בנושא חשיבות "תפיסת הקרקע" בקרבת הגבול?
"כן. המציאות הקשה של החיים בין הממ"ד למקום העבודה הולכת ומקטינה את משקל האידיאולוגיה בקבלת ההחלטה. אני לא רוצה להישמע פסימי, אבל אני מעריך שאם המצב הזה יימשך, קשיי המציאות יגברו אצל המשפחות הצעירות על האידיאולוגיה של החשיבות הלאומית בישיבה לאורך הגבול".

להתרחק מהגדר
צחור סיים את הראיונות לספרו לפני מערכת הבחירות האחרונה, ולכן לא באו בהם לידי ביטוי הפערים הפוליטיים בין האוכלוסיות השונות, וגם לא השאלה מדוע זכה נתניהו ברוב קולות בערי הפיתוח בעוטף אף שהוא פועל פעם אחר פעם במדיניות של הכלה והבלגה בסבבי ההסלמה השונים. אשר לתהליכים הפנימיים בקיבוצים בעוטף, צחור מציין כי קיימת תזוזה של בנים מקיבוצים סמוכי גדר - כמו נחל עוז, כיסופים ועין השלושה - לקיבוצים ולמושבים מרוחקים יותר, אך עדיין בתחומי העוטף. "הם רואים את הפער הגדול בין הישיבה סמוך לגדר, ואת החשיפה להפגנות, להפרות הסדר ולאש הבוערת, לבין הישיבה חמישה או עשרה קילומטר משם, ורוצים לחסוך את המראות ואת הקולות הקשים מילדיהם".

מה אתה מעריך שיקרה ברצועה ובעוטף בעוד כמה שנים?
"קראתי את ספרו של רון בן־ישי, שהיה בכל זירות העימותים בעולם, והוא אומר שאין אפשרות שעם אחד ישלוט בעם אחר לאורך מאות שנים. הוא טוען שהמשוואה הזאת תשתנה, ברצוננו או שלא ברצוננו, ואני מקבל את הטענה שלו. כשתעמוד לפתחנו הצעה להסדר אמיתי, אני מאמין שהרבה מאנשי הימין המתון יתמכו בה כפי שהם תמכו בהסכם השלום שעשה בגין עם מצרים".

קטעים מתוך הספר:
זיו מצליח, כפר עזה: "חזרתן של המתיחות ושל ההפגנות בגדר, שריפת השדות סביב כפר עזה - כל אלה יוצרים חוסר שקט ומעלים סימני שאלה. לעניות דעתי, החודשים האלה הם הקשים ביותר זה שנים רבות. איש מאיתנו לא יודע אם קרובים יותר להסדרה או למבצע צבאי".

טל מצליח, כפר עזה: "כל פעולה שלי היא מחושבת. המקלחת הפכה מקוצרת, הנסיעה בדרכים מועטת. כולם מצפים שאנחנו, המבוגרים, ניתן דוגמה אישית לילדים, אבל גם אנחנו בני אדם עם רגשות ופחדים. טריקת דלת מקפיצה אותי. ימים מתוחים, צבע אדום, אזהרות על ירי צפוי - כל אלה מקשים עליי. אני ישנה כבר עשר שנים בממ"ד. יש לילות מתוחים שבהם אני בקושי עוצמת עין".

טלי שמחי, ניר עם: "אני חיה על סִפו של הר געש. עכשיו, כשאתה נמצא איתנו כאן מחוץ לממ"ד, זהו שקט מדומה. רק המחשבה המקפיאה שבקרוב יתחדש הירי, מכניסה אותנו למגננה קבועה. נכון, יש מרכזי חוסן מדהימים, לצערנו אנחנו מבקרים שם כל הזמן, אבל השריטה והאכזבה לא עוזבות אותנו. אני כל הזמן כואבת את כאבם של בנותיי ושל נכדיי ושואלת אם היה נכון לגדל אותם במקום המוכה הזה".

תמיר שמחי, ניר עם: "ברמה המדינית וברמה האזורית - מי שעושה גזרה שווה בין אשקלון לניר עם מגלה בורות לגבי ההתרחשות. אני יכול לשבת על שפת הים באשקלון ללא שום מורא; פה אני נמצא בסטרס קבוע. כאן כל ארבע דקות היה צבע אדום. אני שרוט וחבול; כל מבצע מסתיים טרם זמנו. יש לנו חוסן מעבר לאנושי, אבל גם הוא נסדק".

זוהר אביטן, שדרות: "קשה לומר כמה המתח הביטחוני באזור היה מאיץ ליצירת מערכת אזורית משותפת, אבל אין ספק שהקסאם שנחת ב־16 באפריל 2001 בין שדרות לשדות של ניר עם שינה את החשיבה ואת אורח החיים באזור. הקסאמים, ומאוחר יותר הפצמ"רים, שנחתו בשדרות ובקיבוצים, המחישו לכולם שזה אזור אחד, ושלתושביו יש גורל משותף. הם לא צמצמו את הוויכוח הפוליטי, אך חייבו שותפות בבניית מערך ביטחוני זהה לשתי האוכלוסיות".

לרכישת הספר ניתן לפנות ליגאל צחור במייל: [email protected]