חמאס לא נחלש, לא נענש ובטח לא הושמד - הוא חזר לשלוט, לגבות כסף ולהפוך את הסיוע למנוע שלטוני
11.05.26 / 10:50
שנתיים וחצי אחרי הטבח הנורא וההשפלה שגרם לישראל, חמאס מתעצם ולשולט ללא עוררין בעזה - במערכת הביטחון מזהירים כי חמאס מנצל את הפסקת האש כדי לשקם את שלטונו ברצועה, להשתלט על משאיות הסיוע, לגבות מסים מסוחרים ולהתחמש מחדש. השקט היחסי, כך מתברר, עלול להיות מסוכן לא פחות מהרעש של המלחמה.
בזמן שבישראל התרגלו לשקט יחסי מכיוון רצועת עזה, בשטח מתרחשת מציאות הפוכה לחלוטין: חמאס אינו מתפרק, אינו נעלם ואינו מאבד שליטה. להפך. על פי גורמים במערכת הביטחון, הארגון חוזר בהדרגה למעמדו כריבון בפועל ברצועה, מחזק את זרועות השלטון שלו, משקם את מנגנוני האכיפה והגבייה, ומשתמש בסיוע ההומניטרי שנכנס לעזה כמקור כוח כלכלי ופוליטי.
במערכת הביטחון טוענים כי לרצועה נכנס כיום מזון בכמות הגדולה פי ארבעה מהצורך המחושב לפי מתודולוגיית האו"ם. במקביל, חמאס מצליח להשתלט על חלקים גדולים מהסיוע, לגבות מסים מסוחרים בשיעורים שמגיעים לפי הדיווח עד 30 אחוזים, ולהפוך את המשאיות שנועדו לאזרחים למנוע הכנסה שמחזק את שלטונו.
זו כבר אינה רק שאלה של סיוע הומניטרי. זו שאלה של ריבונות. מי שולט בשווקים? מי מחליט למי מגיע מזון? מי גובה מסים? מי מפעיל עיריות ומנגנוני אכיפה?
אם התשובה לכל השאלות הללו היא חמאס, המשמעות ברורה: הארגון שאמור היה לצאת מהמשוואה חוזר להיות בעל הבית.
גם בישראל היום דווח כי גורמים צבאיים מזהירים מפני האשליה שיוצר השקט היחסי. לפי הדיווח, חמאס מנצל את הפסקת האש כחלון הזדמנויות להתעצמות, כולל הברחות מהים, מהאוויר ומהקרקע, ובמקביל נהנה מהסיוע ההומניטרי שעליו השתלט כמקור למזומנים ולחמצן שלטוני.
הבעיה חמורה במיוחד משום שהסיוע, שנועד להקל על האוכלוסייה האזרחית בעזה, עלול בפועל לשמר את אותו מנגנון שמחזיק אותה כבני ערובה. כאשר חמאס גובה כסף מהסוחרים, קובע מחירים, משתלט על חלוקה ומנהל את השוק, הוא לא רק מרוויח. הוא מחזיר לעצמו את הפחד, את התלות ואת השליטה.
בכאן חדשות פורסם כבר בינואר כי גורמים במערכת הביטחון הזהירו שחמאס שולט בחלק ניכר מהסיוע שנכנס לרצועה, דרך מחסנים, שווקים וסוחרים. לפי אותו דיווח, היקף הסיוע לעזה גדל משמעותית, ובמקביל חמאס הידק את אחיזתו במנגנוני החלוקה והמסחר.
המשמעות הביטחונית ברורה: כל עוד חמאס שולט בסיוע, הוא שולט באוכלוסייה. כל עוד הוא שולט באוכלוסייה, הוא שולט ברחוב. וכל עוד הוא שולט ברחוב, אין באמת פירוז, אין באמת שינוי שלטוני ואין באמת עתיד אחר לרצועה.
האבסורד הוא שדווקא הסיוע ההומניטרי, שאמור היה להיות כלי להצלת אזרחים, הופך בידיים של חמאס לכלי לשיקום שלטון הטרור. כל משאית שנכנסת בלי מנגנון פיקוח יעיל עלולה להפוך לעוד מקור הכנסה. כל שק מזון שנשלט על ידי חמושים מחזק את המסר לתושבי עזה: מי שרוצה לחיות, צריך לעבור דרך חמאס.
במערכת הביטחון כבר מזהירים כי המציאות הזו אינה יכולה להימשך. אם חמאס מסרב להתפרק מנשקו, אם הוא ממשיך לגבות מסים, אם הוא משתלט על הסיוע ואם הוא משקם את מוסדות השלטון שלו, הרי שהפסקת האש אינה מונעת את חזרתו. היא עלולה לאפשר אותה.
לכן הוויכוח אינו בין מי שבעד סיוע הומניטרי לבין מי שנגדו. הוויכוח האמיתי הוא מי מנהל את הסיוע. האם המזון מגיע לאזרחים, או שהוא עובר דרך מנגנוני חמאס. האם העולם מסייע לתושבי עזה, או שבפועל הוא מממן את חזרתו של הארגון לשלטון.
השורה התחתונה קשה: חמאס אולי ספג מכות קשות, אבל הוא לא איבד את שאיפתו לשלוט. הוא חוזר דרך השווקים, דרך המחסנים, דרך המסים, דרך המשאיות ודרך הפחד. אם ישראל והקהילה הבינלאומית לא ינתקו בין הסיוע ההומניטרי לבין שליטת חמאס, הן עלולות לגלות שהרצועה לא הולכת לשיקום, אלא לשיקום של חמאס עצמו.
