טורניר לזכרם של שחקני הכדורעף משער הנגב, שנפלו ונרצחו בשבעה באוקטובר

סמדר נולדה בכפר עזה, בת זקונים להוריה איתן ושלומית. אחות לגילת, נמרוד ולירון. כבר מגיל צעיר נמשכה לספורט והצטיינה בכל מה שעשתה.

סמדר למדה בכיתת ספורט הראשונה בשער הנגב, שיחקה כדורעף מספר שנים. בבית הספר הייתה במגמת גיאוגרפיה וערבית, עשתה תואר ראשון ושני בלימודי מזרח תיכון שהוביל אותה לקריירה הביטחונית שבחרה מאוחר יותר.

סמדר עם לב הזהב, תמיד איכפתית לסביבה- למשפחתה ומכריה, בצניעות עם המון טוב ורגישות. מסורה מאוד למשפחתה, אמא לביאה.

בשנת 2003 התגייסה לצה"ל לחיל המודיעין ושירתה ביחידה 8200 כמאזינה. לאחר הצבא עבדה באלונית הצמודה לקיבוץ, שם פגשה את רועי עידן ז"ל, סטודנט לתקשורת ומדריך הנעורים של נחל עוז. לימים יתחתנו, יקימו את ביתם בכפר עזה, ויביאו לעולם את מיכאל, עמליה ואביגיל.

לאחר שהפכה לאמא, התגייסה סמדר לשב"כ. היא זכתה לשבחים רבים, והצליחה להוציא תוצרים איכותיים. רועי עבד באותם הימים כצלם עיתונות בידיעות אחרונות ו-ynet , ובימי הסלמות התנגש השילוב הייחודי בין העבודות של הזוג.

בבוקר שבעה באוקטובר, כשכולנו חשבנו שמדובר בעוד סבב לחימה, גם סמדר ורועי חשבו כך. בעוד רועי יצא מתוקף תפקידו לתעד את ירי הרקטות מעזה, ולמעשה היה הראשון לתעד את חדירת המחבלים במצנחי רחיפה לשטח ישראל, סמדר שהתה בבית עם ילדיהם. על פי ההערכות המחבלים ירו בסמדר בעודה בתוך הבית, ולאחר מכן ברועי שניסה לחזור הביתה ולסייע לה. ילדיהם מיכאל ועמליה התחבאו בארון במשך 14 שעות עד שחולצו ע"י אזרחים שהתגייסו למשימה באותו יום נוראי. אביגיל הקטנה נחטפה לרצועת עזה כשהיא עדיין לא בת 4, והוחזקה בשבי חמאס במשך 51 ימים.

ביום שבת הקרוב, בשעה 11:00 קבוצת הכדורעף של כפר עזה בהנהגת הקפטנית דפנה ירון, המאמן איתי פכטר ושחקנים צעירים רבים, תנציח את זכרה של סמדר במשחקיה נגד ארז וברור חיל, כשבליבם יתנוסס חיוכה השקט והצנוע.

לזכרה. למענה

תכלת נולדה בנחל עוז, דור שלישי בקיבוץ, בת שנייה ליסמין ויניב, אחות לקשת זכרם לברכה, ואחות גדולה לאריאל. מגיל צעיר סייעה להוריה בהתמודדות עם אחותה הבכורה, ילדה בעלת צרכים מיוחדים. הייתה מלאכית קטנה, שעזרה לקשת להרגיש הכי טבעית בעולם. 

בכיתה ז' נרשמה לחוג כדורעף, ובמשך שנתיים התמידה באימונים ובמשחקים – והייתה לשחקנית בעלת פוטנציאל. אלא שהאהבה שלה לרדיו ניצחה. במקביל לחוג הכדורעף הייתה פוקדת את תחנת הרדיו שנמצאה מתחת לאולם, והייתה מבלה שם שעות. 

היא הייתה תלמידה סופר מצטיינת שהשלימה 5 יח"ל בלימודי תקשורת, לצד 5 יח"ל פיזיקה ו-5 יח"ל מתמטיקה. בכלל, כל התעודה שלה הייתה מאיות. הוריה חינכו אותה לנתינה ואהבה - כל הזמן היא רצתה לעזור לאחר, זה היה בדמה. עם החיוך המקסים שלה הייתה ממיסה את כל הסובבים אותה. היא הייתה כל כך חברותית, רגישה ואכפתית.

אחרי שסיימה י"ב היה לה ברור שהיא רוצה לעשות עוד שנה אחת באזרחות, ולתרום לחברה. היא החליטה לדחות את שירותה הצבאי בשנה, ומספר שבועות לפני מותה התחילה את שנת שירות בירושלים אצל נוער פוסט-אישפוזי בסיכון.

את סופ"ש של שמחת תורה תכלת תכננה להעביר בנחת עם הוריה, ולסייע בשבת אחה"צ לאביה בצילומי חגיגות ה-70 לקיבוץ, בו חלמה להקים את משפחתה. אלא שבבוקר שבעה באוקטובר התעוררה משפחת זהר לקול אזעקות. הם נכנסו לממ"ד, והמתינו להוראות. ביתם, הקרוב ביותר לשער הקיבוץ, נפרץ על ידי המחבלים שרצחו את כל בני הבית בדם קר. סבה חיים לבנה ז"ל נרצח בצד השני של הקיבוץ. תכלת הייתה רק בת 18 בהירצחה. בחורה צעירה שכל עתידה עוד לפניה. היא הותירה אחריה את אחיה הצעיר – אריאל.

ביום שבת (13:15) קבוצתה נחל עוז, שאיבדה ארבעה שחקנים בטבח הנורא, תפגוש את נתיב העשרה ומפלסים, כשבליבם חיוכה המתוק של תכלת.

לזכרה. למענה 

עמית נולד במושב נתיב העשרה שבחבל ימית בסיני. כשהיה בן 8, עם פינוי היישובים הישראליים מחצי האי סיני בעקבות הסכם השלום עם מצרים, עבר עם משפחתו למושב נתיב העשרה שאנחנו מכירים כיום. הוא בבתי הספר של חוף אשקלון "ניצן ו"כפר סילבר", ובבתיכון החל ללמוד בבית החינוך "שער הנגב" והתאהב בענפי הספורט – טניס, שחיה, ריצה, סנובורד, גלישת גלים, רכיבת שטח וכדורעף.

לא רק בספורט התאהב עמית באותן השנים. בדרך חזרה מקורס מד"צים של בני המושבים, התחיל קשר זוגי בינו ובין עינת, בת המושב שהכיר מילדות. לימים יתחתנו ויביאו לעולם את דניאל, טליה ואוריה חיים.

עמית התגייס לשייטת 13 – "השייטת היא הבית" היה נוהג לומר. היו אלו הימים הקשים של שהיית ישראל ברצועת הביטחון. לאחר אסון השייטת, בו איבד חברים רבים, היה נוהג לצלול מידי שנה לאנדרטה אח"י כידון שהוקמה במעמקי הים. 

לאחר השירות הצבאי, ולאחר שטייל עם עינת במרכז אמריקה, התגייס לשירות בשב"כ – שם שירת כעשרים שנה. במקביל היה נקרא למילואים בשייטת ומלווה מלש"בים מהגיבוש ועד לגיוס; והתנדב בהעברת פעילויות ספורט ימי לנכי צה"ל ונפגעי פוסט טראומה. 

למרות העומס הרב בחייו, הצליח לנהל חיים גם מעבר לעבודה ומצא זמן למשפחה וחברים. לעיתים היה יצא עם אחיו לטיולי אופניים בשטח, והיה מארגן לבני גילו במושב טיולים משותפים בארץ ובחו"ל. הוא השלים רישיון סקיפר, טייל בטְרק "סובב מון בלאן" בהרי האלפים באירופה והלך את "שביל הגולן". כאוהב בשר קנה דרך קבע כמות גדולה של בשר איכותי ובירה קרה ואחסן במקרר גדול – שאף פעם לא ייחסר. 

חבריו ומשפחתו מעידים כי הוא "האיש הנכון בזמן הנכון", וכי עמית הוא האדם שניתן לסמוך עליו ב"עיניים עצומות", אינו מתפשר, מתנהל בנועם ובאדיבות, וכל זאת לצד התמודדות עם אתגרים יום יומיים של החיים בעוטף עזה.

בבוקר שבת השחורה עמית התעורר אל אזעקות ודיווחים כי מחבלים חדרו למושב באמצעות מצנחי רחיפה, עברו מבית לבית וטבחו בתושבים ובכל מי שנקרה בדרכם. כשעמית הבין את חומרת האירוע, הורה לאשתו וילדיו להיכנס לממ"ד, התקשר לאביו ונתן לו את אותה ההנחיה, וחדור מטרה מיהר לצאת עם נשקו האישי והתייצב להגנת המושב לצד כיתת הכוננות.

השילוב של הספורט עם משפחה וחברים הינה אהבתו הגדולה ותמיד ייצג את נתיב העשרה בגאווה גדולה. על כן, קבוצתו שהורכבה מקשת רחבה של תושבי המושב - נוער, חיילים, מילואימניקים וייצוג דור ה 45+, תנציח אותו בגאווה במשחקיהם נגד מפלסים ונחל עוז (שבת, 13:15) עם המוטו שליווה את עמית - כל מאמץ גופני משובח אינו שלם אם בסופו לא מוגשת כוס בירה קרה

לזכרו. למענו

דרור, או דרורי כמו שכולם קראו לו, נולד בקיבוץ רוחמה בשנת 1955 והיה אהוב ומוביל בקבוצת "שיזף" בה גדל. הוא התחיל בגיל יסודי לשחק כדורעף שהיה הספורט החזק בקיבוצי השומר הצעיר.

כשהיה בכיתה י' הצטרפה רוחמה לבית החינוך שער הנגב, והביאה איתה את הכדורעף למועצה. בשנים 1972-1973 שיחק בקבוצת הנוער האגדית, שזכתה במקום שני בארץ. דרורי היה המגיש של הקבוצה, שחקן מעולה וערמומי, היה מוצא חורים בקבוצות היריבות, שחקן מפחיד! 

במשך שנים עבד בפרדס ברוחמה ואף ניהל את הענף כמה שנים. בהמשך היה למנהל "המברשת", וכמנהל קהילה הוביל בהצלחה את המעבר לקיבוץ מתחדש. הניסיון הזה הוביל אותו לנהל קהילות בקיבוצים אחרים – להב, מגן, יד מרדכי ורבדים - שם היה למנהל קהילה אגדי. בתפקידו האחרון היה למנהל האגודה הקהילתית בגבים. כשנה לפני מותו יצא לפנסיה.

את רוזי שהתנדבה בקיבוץ רוחמה נשא לאישה ב-1980 בחתונה שהתקיימה באנגליה מולדתה. נולדו להם שלושה ילדים - מעיין, נועם, ומורן, אך הם התגרשו לאחר 23 שנים ביחד. ילדיו מספרים שבשבתות היו מצטרפים אליו לתורנויות במפעל, בפרדס או בחדר האוכל.. הוא היה אבא שעובד הרבה, אבל כשהגיע הביתה היה שם בצד את העיסוקים ומתמסר לילדיו. בשנים האחרונות הפך סבא לחמישה: יובל, אופיר, ניר, אלון וכליל. הקדיש את כל כולו אליהם והיה למאושר באדם. לאחר מותו נולדה נכדתו השישית, אלה.

בתחילת המילניום התחיל את פרק ב' בחייו יחד עם מרסל, חברת קיבוץ בארי. דרורי עבר לגור איתה בקיבוצה ונפתח דרכה לעולמות שפחות הכיר ולמד מאוד לאהוב: טיולים בארץ ובעולם ,ומופעי תרבות. יומיים לפני האסון, הם רקדו עד אור הבוקר בפסטיבל התמר בערבה. 

בבוקר שבת השבעה באוקטובר דרורי הבין את חומרת המצב. דאג לאחיו יהודה וגיסתו שגרים בנירים והדריך אותם איך לנעול את הממ"ד. ב-10:30 ניתק הקשר בין המשפחה לבין דרורי ומרסל, ששהו כארבע שעות בממ"ד עד שמחבלים פרצו לביתם. סרטון שפרסם החמאס מתעד את הוצאת מביתם בחיים והצעדתם בשבילי הקיבוץ. בתיעוד נוסף, הם נראים מוטלים על הכביש יחד עם שכניהם – לאחר שהוצאו להורג.

גופתה של מרסל אותרה לאחר כשבוע, כשבצבא סברו שגופתו של דרור נמצאת בשבי חמאס לאחר שהטלפון שלו אוכן בעזה. חודשיים לאר השבת השחורה אותר דרור בשטח ישראל. 

לאחר מותו הוסיפו חבריו לקבוצת נעוריו את השם "דרור" לשם הקבוצה – שתקרא מעתה דרור רוחמה, ותשחק בשלב המוקדם נגד יכיני ואור הנר (שישי, 14:00). הקבוצה תונהג על ידי הבנות המוכשרות יהל ורדי, דאשה פרינסקו ועומר הררי, כשלצידן תשחק מעיין, בתו של דרור ושחקנית שער הנגב בעבר.

לזכרו. למענו

מעיין, בת בכורה לצחי ז"ל וגלי, הגיעה לנחל עוז בגיל 4 יחד עם הוריה ואחותה שרון. בקיבוץ נולדו שני אחיה – יעל ושחר. מגיל צעיר התאהבה בספורט, והלכה בדרכו של אביה באהדה להפועל ת"א. 

בכיתה ז' נרשמה לחוג כדורעף, ומשם כבר אי-אפשר בינה לבין הכדור.

מעיין חיה ונשמה כדורעף, ויש שיאמרו גרה באולם – מבוקר ועד ערב היא התאמנה, הדריכה שחקנים צעירים, סייעה ברישומים, ושיחקה בכל קבוצות שער הנגב – מנערות ועד הבוגרות. לאחר מותה נוסף שמה לשם הקבוצה – הפועל "מעיין" שער הנגב.

מעייני הייתה קסם של ילדה. נערה עם חיוך של מלאך ונשמה עמוקה, עם תלתלים שופעים. היא הייתה כל כך חכמה, חרוצה, אחראית, חברותית, אכפתית לסביבה, רגישה עם לב כל כך ענק ומלאה בכוונות טובות. תמיד רצתה רק לתת ולעזור. היא הצטיינה בכל דבר שעשתה. היא הייתה לתלמידה מובילה במגמות ספורט וכימיה, ומאוד אהבה לקרוא ספרים. היא גם מצאה אהבת אמת ראשונה - טופז, שהכירה במועדון הכדורעף.

שבעה באוקטובר היה אמור להיות יום שמח במיוחד עבור מעיין, שתכננה לחגוג 18 בדיוק באותו היום. הכל היה מוכן לחגיגה, אלא שמחבלים שפרצו לביתה סיימו את חייה הקצרים והמאושרים. מעיין ניסתה בכל כוחה לנעול את ידית הממ”ד, יחד עם אביה צחי ז”ל, אלא שנורתה מטווח אפס בעודה מגינה על בני משפחתה. צחי נחטף למנהרות האויב ונרצח בדם קר. הוא הושב כחלל לאחר 510 ימים בשבי החמאס, ונקבר בצמוד לביתו האהובה.

ביום שבת (13:15) קבוצתה נחל עוז, שאיבדה ארבעה שחקנים בטבח הנורא, תפגוש את נתיב העשרה ומפלסים. מעיין שהייתה שחקנית דומיננטית בטורנירים האחרונים והייתה שותפה לניצחון הסנסציוני על ברור חיל תחסר מאוד לשחקנים. הם מבטיחים להקדיש עבורה כל סרב וכל נקודה.

לזכרה. למענה