מני גודארד ז״ל  הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ בארי, אלפים הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון

ההספד של בר גודארד, בתו של מני גודארד ז"ל

"לקחת את הזמן אה אבא? לא אהבת שמאחרים לך אבל איזה איחור אופנתי דפקת לנו... 

אבא, זה כל כך קשה לתאר במילים מה היית עבורי. זה התחיל כבר בילדות, שלא הסכמתי להירדם בלי שאני שמה עלייך את הראש. כמה חלומות הגשמת לי, איך תמיד ידעת מה אני רוצה בלי שאצטרך להגיד כלום. אמרת לי תמיד שמותר לי הכול, גם כשהחלומות שלי היו מופרכים כמו נגיד לישון בכלבו - אותך זה אף פעם לא הפחיד. אירגנת לי יום הולדת בכלבו ואחר כך הבאת לי מזרונים ושקי שינה. נשארנו לישון שם עם דן וערגה.

אתה זוכר אבא את ימי שבת כשהייתי קטנה, ואתה היית בתורנות שמירה בשער של הקיבוץ? היית סוגר את השער ומתחבא ואני הייתי צריכה להגיד למי שרוצה להיכנס שאסור לי לפתוח את השער עד שאבא שלי חוזר ואתה היית מתחבא בצד ומתפוצץ מצחוק, וכמה אהבתי את הצחוק הזה. ואני לא הייתי נשברת. הייתי עומדת במשימה ששלחת אותי אליה וגם עכשיו אבא, לא נשברתי. עמדתי במשימה להשיב אותך לפה. בסתר ליבי אולי קיוויתי מדי פעם שבשלב כלשהו תגיח מהצד ותתפוצץ מצחוק. אבל הפעם היינו רק אנחנו.

חודשיים לפני האסון, באחד הבקרים כשהייתי בדרך לעבודה ואמא הייתה בחו"ל התקשרת אלי - אמרת שאתה בסורוקה, שאתה צריך לעבור ניתוח ולא רצית להדאיג אותנו. אבל לא נותנים לך לעבור את הניתוח בלי מלווה. שאלת אם אני יכולה לבוא, וכמה מאושרת הייתי שבחרת אותי כמלווה שלך. כמה רציתי לדאוג לך לכל העניינים - רפואיים, בירוקרטיים, כל מה שצריך. כמה שמחתי שלאט לאט שחררת והעברת לי את כל המשימות. ביום ההוא בסורוקה בילינו יום שלם ביחד במחלקה. אתה שוכב במיטה בבגדי ניתוח ואני לידך. כל כך רציתי לסעוד אותך אבא, דמיינתי אותך מזדקן לידי, ליד אמא, דמיינתי אותי מטפלת בך בדיוק כמו שטיפלת בסבא יעקב. דמיינתי את הילדות שלי גדלות לך בידיים. לומדות על כיבוד הורים כפי שאתה לימדת אותך דרך מעשים. דמיינתי אותך מחבק את נוגה כל כך הרבה פעמים ובכלל לא הכרת אותה. כמה היית אוהב אותך אבא.

באותה נחישות שבה אמא ואתה הלכתם כל שבת להפגנות למען הדמוקרטיה, המוני ישראלים מדהימים קמו ונאבקו כדי שאתה וכל החטופים תחזרו הביתה ובהזדמנות הזאת אני רוצה לומר תודה לכולכם, לכל האנשים שליוו ומלווים אותנו בדרך הזאת. תודה לעזריה ההקצין המלווה שלנו, שלפני יותר משנתיים הסתכל לנו בעיניים בימים שבהם אף אחד לא ממש העז לעשות את זה. הוא הבטיח שלא ילך לשום מקום עד שאבא חוזר, והוא באמת עמד בהבטחה. וליואב הקמ"ן תודה על הליווי. תודה על היושרה. תודה שהנחת בפנינו את האמת גם כשהיא הייתה קשה וגם כשלא היה מה להניח. תודה למנהלת החטופים והנעדרים, לגל הירש, ליפעת, ליואל. תודה למטה להשבת חטופים ונעדרים - האירגון האזרחי הכי מעורר השראה ותקווה במדינת ישראל. מקום שהיה לי לבית, אנשים שהפכו להיות לי לב.

תודה לחיילי צה"ל הגיבורים, תודה שאתם מראים איך נראית לקיחת אחריות, תודה שאתם הולכים לכל משימה. תודה למיכה קליין ולענבר ולקיבוץ להב. לקראת סיום אני חוזרת אליך אבא וממילא אני תמיד איתך. סליחה שלא הספקת להגשים את כל החלומות שלך, סליחה שהבית שלכם הפך לשדה קרב, סליחה שהלכת מאיתנו מוקדם מדי, סליחה שהיית בעזה כל כך הרבה ימים, סליחה שלא הספקת לראות את הפועל מביאה את הגביע. אני נשבעת לך אבא, למען זכרך ולאורך - אני אלחם שתוקם ועדת חקירה ממלכתי ושהאשמים יישאו באחריות. כן - גם מול ממשלה שנשבעה לעשות הכול כדי למסמס את החקירה. אלחם שתהיה פה מדינה טובה יותר. מדינה שרואה את האזרחים שלה ונלחמת למענם, מדינה שלוקחת אחריות, מדינה שתהיה ראויה לילדים שלנו. מדינה שוויונית וחופשית לכל אחד אדם. אבל לפני הכול אני נשבעת שאלחם עד שדרור, רני וסותטיסאק יהיו בבית. בדיוק כפי אתה היית עושה. אני מבטיחה לעמוד לצד יובל ודורית כפי שהיית עושה. 

אני יודעת שאני אמורה להרגיש כעס על מה שקרה, על הרצח שלך, על הרצח של אמא, על ההפקרה, על 769 ימים בגיהנום בהם נאבקו להחזיר אותך. אני יודעת שאני אמורה לכעוס אבא, אבל כל מה שאני מצליחה להרגיש זה כמה אני ברת מזל. איזה מזל היה לי בחיים שזכיתי באבא כמוך. גם היום, כשאני יודעת כמה כואבת הפרידה ממך, עדיין לא הייתי מתחלפת עם אף אחד בעולם. עם המחיר של 32 שנה עם אבא כמוך ולהיפרד בצורה כל כך אכזרית, אני עדיין בוחרת בזה בלב הכי שלם שיש. אוהבת אותך הכי בעולם".

*ההספד של מור גודארד השרוני, בתו של מני גודארד ז"ל*: 

"אבא, אני עומדת פה בבית העלמין של קיבוץ בארי. בית העלמין שהשקט והעצב שלו מספרים כל כך הרבה על היום הנורא ההוא. שנתיים וכמעט חודשיים עברו מאז השבת השחורה. והיום אנחנו זוכים סוף סוף להיפרד ממך. ואיך נפרדים? איך נותנים מקום לכל כך הרבה כאב ועצב? כי זה כואב וזה עצוב וזה שובר את הלב. אבא שלי, אתה שהיית האיש עם הלב הכי גדול בעולם. נכון שכל ילד חושב שאבא שלו הוא הכי מכולם, אבל אתה באמת היה כזה.

כשהייתי ילדה היית לי עוגן. אני זוכרת איך היית מרים אותי גבוה באוויר ומסתכל עליי במבט הזה שרק לך יש אותו , המבט שאומר: "את מוגנת , את בטוחה". גם כשגדלתי המבט הזה נשאר. ידעתי שתמיד תהיה שם בשבילי. גם אם האוטובוס מאחר ולא בא לי לחכות או ששכחתי לקנות משהו. או שעשיתי שטויות באיזו מסיבה... או כשהנכדים נולדו וצריך לשמור עליהם, להסיע אותם, לקנות להם, להיות שם בשבילם. אתה תמיד שם. היית הייצוג הכי שלם לָכוח של נוכחות. וככה התנהלתי בעולם. בידיעה גמורה שלא משנה מה: יש לי את אבא.

את תחושת הביטחון הזו הענקת לא רק לי. אלא גם לכל בני המשפחה שאהבת והערצת. ולמאות החברים שאספת לאורך הדרך. כי כל מי שפוגש לב כל כך גדול רוצה להיות שם לידו. וכן. צריך לדבר גם על אשתך… על איילת. אישה שאין גאה ממני על הזכות לקרוא לה אמא שלי. ביחד הייתם צוות בלתי מנוצח. היא היתה אשת מילים ואתה איש של מעשים. היא דיברה ערכים ואתה הלכת שבי אחריה. והפכת הלכה למעשה. וככה חיינו חיים פשוטים ,מאוחדים, נעימים ושקטים, בֵצֵל האהבה שלכם אלינו. והאהבה אחת לשניה. 

עד השבת ההיא, שבה העולם התהפך. ביממה אחת גם נלחמנו עלינו ועל הבית שלנו, כל אחד בביתו. וגם הפכנו יתומים. איך אפשר לחיות בלי ההורים הכי טובים בעולם הזה? לאחר חודשיים של הלם מהמצב החדש, הוספנו לעצמנו טייטל נוסף, קשה וקודר. הפכנו לאחת ממשפחות החטופים. המחבלים לא הסתפקו בכך שגזלו אתכם מאיתנו. הם שללו גם את הזכות הכי בסיסית שיש - לקבור אותך לצד אמא.

המאבק להחזרת החטופים ארוך, מתיש וסיזיפי. היו רגעי שפל קשים, פחד וחרדה שלא ידעו גבולות. ובעיקר אינסוף סימני שאלה. והיו גם המון רגעים שרציתי להרים ידיים. להשתבלל בתוך הקונכיה שלי. כי באיזה עולם צריך להאבק על קבר? באיזה עולם סוחרים כך באנשים? ברגעים הכי נמוכים שעברתי דיברתי אליכם. דיברתי איתך ועם אמא, שאלתי מה הייתם עושים? מה הדבר הנכון? ואתם הייתם המצפן שלי. בדיוק כמו שהייתם תמיד. וכפי שלעד תהיו. אתם חינכתם אותנו על פי אמות מידה ברורות. על פי סולם ערכים שאומר: קדושת האדם לעד תהיה חשובה יותר מקדושת האדמה. חינכתם אותנו שלא משאירים איש מאחור. שלא מפנים עורף למשפחה.בזכותכם, בזכות הערכים שנתתם לנו, המשכנו בכל כוחותינו. וכשהותשנו - גייסנו עוד כוחות - מכם. ידענו שזה לא רק המאבק הפרטי שלנו. זהו מאבק על צביונה של מדינת ישראל. כי לא תהיה פה תקומה ולא יהיה פה תיקון - עד שאחרון החטופים, יהיה בבית. והמאבק הזה לא הסתיים. כי עדיין ישנם שלושה חטופים בעזה. אחד מהם הוא דרורי של יובל ודורית חבריך הטובים. אני יודעת שבמקומנו לא היית עוצר עד שכולם יחזרו. עד שנשקם את האמון ואת הערכים שעל בסיסם הוקמה המדינה שכל כך אהבתם. 

ואבא, במעמד הזה אני רוצה גם להתנצל בפניך. סליחה שהיית המגן האנושי. סליחה שעברת את הסבל הזה. סליחה שהמדינה לא הייתה שם והצבא לא היה שם. סליחה שלא היה מי שייגן עליך. לא הגיע לך מוות כזה. לא הגיע לך להיות 769 ימים מוטל ברחובות עזה. וסליחה נוספת, על כך שגם אחרי שנתיים וחודשיים, הממשלה שבמשמרת שלה נרצחת, עדיין לא חושבת שמגיע לציבור תשובות. רק אתמול החליטו חברי הממשלה שלא תקום ועדת חקירה ממלכתית לטבח השבעה באוקטובר. האסון הנורא ביותר שידע העם שלנו מאז השואה - לא מצדיק בעיני המנהיגים שלנו ועדת חקירה עצמאית ובלתי תלויה. אנחנו שנותרנו לבד בקו הראשון מול האויב בשבעה באוקטובר, אנחנו שהגנו בידינו על עצמנו ועל ילדינו. אנחנו שאיבדנו את היקרים לנו מכל - אומרים באופן ברור: לא נסכים שהאחראים להפקרה יֵמָנוּ את האחראים לחקירה. אנחנו לא נשתוק ולא נפסיק להיאבק - עד שתקום פה ועדת חקירה ממלכתית שתספק תשובות אמיתיות ותדאג שאסון שכזה לא יחזור על עצמו וכל הנושאים באחריות ישלמו את המחיר. לא נעצור ולא נתייאש. ברור לי שזה גם מה שאתם הייתם עושים אילו הייתם כאן במקומנו.

אבא שלי, עכשיו אתה פה. נקבר באדמת בארי שכל כך אהבת. ליד אהובת ליבך. בשבילך המסע הזה נגמר. גופך יוכל לנוח עכשיו. ונשמתך חופשית. אני רוצה להודות לך על 40 שנה מופלאות עם אבא שאין מדהים ממנו. ולהודות לך ולאמא גם על האחים המדהימים שלי. תן לה חיבוק גדול מאיתנו. מבטיחים שאין לכם מה לדאוג. אנחנו נהיו בסדר. נוח על משכבך בשלום. תודה שהיית אבא שלי."

ההספד של גוני גודארד, בנו של מני גודארד ז״ל:

״אבא היקר, יותר משנתיים אני רוצה להגיד לך שאני אוהב, שאני מתגעגע, ואני רוצה גם לבקש סליחה.

סליחה שלא הצלחתי להציל אותך ואת אמא, סליחה שלפעמים לא הייתי בן טוב, סליחה שלקח יותר מדי זמן להביא אותך לקבורה לצד אמא של כך אהבת. 

אני רוצה להגיד תודה על הכל - תודה שהענקת לי משמעות בחיים, להרגיש נאהב, לא וויתרת עלי לא משנה מה. 

אני זוכר שאני מצוברח הייתי בא אליך. לא דיברנו, רק התחבקנו. החיבוק שלך היה כל כך מיוחד, חיבוק אוהב, חיבוק שנותן תקווה, חיבוק של בטחון. 

אני תמיד אזכור את הרגעים שלנו יחד - הטיולים, הקולנוע, כל המקומות שהיינו אוהבים ללכת אליהם, אתה ואני. 

אבא יקר שלי, אתה יכול לנוח לך בשלווה עם אמא למעלה. אתם יכולים להסיר את הדאגה שלכם עלינו, אנחנו שורדים בחיים האלה בזכותכם. 

אבא שלי, תנוח בשלווה, אתה תמיד תיהיה הלב הפועם והחזק שלי. 

שלך, גוני."

הביוגרפיה של מני שהקריאה נועם יצחקי :

בשבת השחורה של השבעה באוקטובר, הלב הרחב ביותר שפעם כאן עצר מלכת. מני גודארד, מלח הארץ, דבש הארץ, איש נדיב, מסור, אוהב אדם ללא גבולות נלקח מאיתנו וכעת שב אלינו. אחת הדמויות הנדירות שהצמיחו את בארי חוזר לאדמת המקום שכל כך אהב.

מני נולד בבית החולים דג'אני שבדרום תל אביב, בנם הרביעי של סוניה, ניצולת שואה מפולין ושל יעקב, ותיק השחיינים בארץ שאף השתתף בשתי מכביות וגרף שורה של תארים בינלאומיים.

לימים ישלים יעקב את המעבר מהבריכות לחופים והוא נחשב עד היום למציל המיתולוגי של בת ים, העיר שבה גדלו מני ואחיו. מיעקב ירש מני את האהבה העמוקה לספורט, לים ולאנשים, אהבה שרק התעצמה והלכה במעלה הדרך.

בראשית שנות השישים, אסון כבד פקד את בני המשפחה. ימיה אחותו של מני נהרגה בתאונת דרכים. ההתמודדות הכואבת עם האובדן הובילה את האחות הבכורה שמואלה לעזוב את הבית ולעבור לקיבוץ בארי. זמן קצר לאחר מכן, כשהוא רק בן 13 צעד מני בְּנְתיבי אחותו והצטרף גם הוא לקיבוץ. בבארי התבלט במהרה כשחקן כדורגל יוצא דופן.

הוא השתלב במחלקת הנוער של הקיבוץ ובהמשך גם בקבוצת הבוגרים של הפועל בארי שנדדה בין ליגה ב' לליגה ג'. בשנת 1974 כבשה קבוצתו 105 שערים, מתוכם לא פחות מ52 (!) הובקעו על ידי מני, הכמות הגדולה ביותר ששחקן כלשהו הבקיע בעונה אחת. בגיל 18, הניח בצד את הכדור והתגייס לסיירת של חיל השריון. לימים אף לחם בקרבות החזית הצפונית של חטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים.

לאחר השחרור, בנו של המציל האגדי מבת ים הפך בעצמו למלך של החוף - החוף של ימית. שם זכה להכיר מדריכת טיולים צעירה ומרשימה ששירתה ביישוב ושבתה את ליבו. ברגע הראשון שפגש את איילת ידע מני שאיתה הוא יתחתן. וכך קרה. 

טקס החתונה שלהם נערך בספטמבר 1981. הם היו הזוג האחרון שהתחתן בחוף של ימית לפני הפינוי שנעשה במסגרת הסכם השלום עם מצרים. מימית המשיכו מני ואיילת לתל אביב. הוא עבד כמציל בחוף הילטון ובהמשך גם בחוף פלמ"חים. בשנת 83' נולדה בתם הבכורה מור, וכשהייתה בת שמונה חודשים סגרה המשפחה הצעירה מעגל ומני חזר הביתה, לבארי. בשנת 85' נולד גל שנקרא על שם אהבתו גדולה של מני לים. בשנת 91' נולדה בר שתמיד הייתה הבת של אבא. בשנת 2004 התרחבה המשפחה כשאיילת ומני החליטו לאמץ את גוני. לאחר הפגישה הראשונה עם גוני שאל מני את מור מה דעתה עליו. "הוא חמוד", אמרה מור. ומני חשב כמה רגעים ואמר: "אני כבר אוהב אותו". מני ואיילת התגאו רבות בגוני ובקשר הקרוב שנוצר ביניהם. "אנחנו לא הבאנו אותך לעולם", אמר לו מני, "אבל אנחנו בחרנו בך".

לאורך שנותיו בבארי, עבר מני בין מספר תפקידים ומלאכות. הוא שימש כדפס בבית הדפוס המקומי המפורסם, ניהל את הכל-בו של הקיבוץ ועבד גם כאקונום הראשי. במקביל הוא נשאר קרוב לדשא כשחקן (ובהמשך כמאמן) בקבוצת הכדורגל המקומית. תחת ידו עברו דורות של צעירים אשר נשאו אליו את עיניהם בהערצה. בזמן שבליגות הנמוכות ראו בו כסמל של בארי, בליגות הגבוהות הוא נחשב לאחד האוהדים השרופים של הפועל ת'יא. כשאריק איינשטייין שר "ואיזה מסכנים האוהדים שאוכלים להם ת'לב", הוא דיבר במידה רבה על הלב של מני. בזמן שעבד כאקונום, חברי הקיבוץ הביטו בנשימה עצורה במסכים כשהפועל תל אביב שיחקה בדרבי מול מכבי. כולם בקיבוץ ידעו שאם האדומים ינצחו, ביום שלמחרת מני המאושר יפנק אותם עם סטייקים או לפחות עם בירה וגלידה לקינוח.

מעבר לכל עבודה ולכל הכובעים השונים, בבארי הוא ייזכר בתור "מני מהבריכה", המוסד שאותו ניהל במשך שנים ארוכות. כל אדם שנכנס בשערי הבריכה חיפש את מני, את המילה הטובה, את משחק השש בש, את התמיכה ברגעים שהנפש כל כך זקוקה לה. כל מציל שנכנס לעבודה בבריכה עשה את הטעות והסכים להתערב עם מני על כך שיצליח לנצח אותו בתחרות הקפצות כדור. זה תמיד הסתיים בניצחונו המוחץ של מני. לצד התפעול השוטף של הבריכה, מני היה נחוש להפוך את המקום למפגש תרבותי ולמוקד עליה לרגל. במסגרת החזון הזה יזם את "קפה בריכה"י. אחת לשבוע נפתח בבריכה שולחן גדול של קפה ומאפים ורבים מחברי הקיבוץ הגיעו בעיניים בורקות. במקום הנסיעות התכופות ללונה גל החליט מני לעשות לונה גל בבארי.

כוח העל של מני היה הקשר עם האנשים. מאגרי הנדיבות שלו לא ידעו תנאים ולא ידעו גבולות. הוא סייע לקרוב ולרחוק, בין אם מדובר בבן משפחה, בחייל בודד או בעובר אורח שהגיע במקרה לבריכה. המילה "לא"י נעדרה לעד מהלקסיקון שלו. הוא היה ונותר הכתובת שאליה פונים עם כל בקשה לעזרה, האדם שעל כתפיו הרחבות אינספור אנשים יכלו להישען. רשימת חבריו נפרשת על פני דורות ומרחבים עצומים והיא הקאנון של ארץ ישראל היפה. מעמיתיו לנשק בסיירת, דרך ותיקי הכדורגלנים של הפועל באר שבע ועד לוותיקי העמק ואוהדי הפועל. מני קצר פירות רבים בכל תחנה שעבר בה. אך לא היה לו הישג שהתגאה בו יותר מהמשפחה הגדולה שהוא בא ממנה ומהמשפחה האהובה שהקים. 

הוא היה בעל מסור לאיילת, אח אוהב לשלושת אחיו, אב מושלם לארבעת ילדיו וסב נערץ לששת נכדיו. ולא פחות מכל אלו גם היה בן מסור במיוחד ליעקב אביו. עם ההתדרדרות במצבו הרפואי של יעקב, מני נלחם בכל הדרכים האפשריות כדי להביאו לבארי. שנים ארוכות טיפל בו במסירות אינסופית, בענווה נוגעת ללב ובגאווה גדולה לא פחות, עד למותו של יעקב בגיל 98.

מני אהב בכל ליבו העצום את הארץ הזו, את שביליה, שיריה ואנשיה. הוא אהב את בארי על כל חבריו וחברותיו וזכה להערצה כללית בקרב בני דורו והבאים אחריו. בכל בית בבארי ניתן למצוא אדם שרואה במני שותף לדרך וחבר לחיים. בשנים האחרונות איילת והוא התחברו לפרלמנט העמק וארגנו ערבי שירה שמילאו מפה לפה את בית העם של בארי. במקביל הוא המשיך לחרוש את שבילי הארץ, לעיתים ביחד עם איילת ולעיתים עם חבריו האהובים מהמילואים. מחוץ לבית הקים בוסתן שהצמיח תפוחים ומנגו ותות אפגני. בטקס מיוחד עם חבריו העניק לבוסתן את השם ערבה, על שם הכיתה האהובה שלו. בוסתן מוריק ופורה כמו האדם שהצמיח אותו, בוסתן שפירותיו עוד ישובו לצמוח.

בשבת השחורה, ה-7.10.2023, נרצחו מני ואיילת על ידי מחבלים בני עוולה במסגרת התקפת הטרור הנפשעת על יישובי הדרום. עד לרגעים האחרונים שלהם היו מני ואיילת יחד בבית שכה אהבו, בקיבוץ שהיה להם לבית.

ארבעה חודשים לאחר האסון, ב8 בפברואר 2024 הודיע קיבוץ בארי כי גופתו של מני נחטפה ומוחזקת ברצועת עזה. במשך למעלה משנתיים, משפחתו, קהילת בארי וחבריו של מני פעלו בכל דרך כדי להשיבו לקבורה בישראל. לאחר 769 ימים ולילות ארוכים עד כאב, נסגר סופסוף המעגל ומני שב ארצה. מני הותיר אחריו ענן עצום של אהבה – המוני שותפים לדרך ומשפחה אוהבת וקרועת לב - ארבעה ילדים ושבעה נכדים, שהצעירה בהם, נגה, נולדה מספר חודשים לאחר הירצחם של סבה וסבתה. 

יהי זכרו ברוך.

קרדיט: דוברות קיבוץ בארי