נאומו של אלון גת, אחיה של כרמל גת ז"ל, שנרצחה בשבי, בנה של כנרת גת ז"ל, שנרצחה בקיבוץ בארי ב7.10

"אני חוויתי את הסכנה – ואת ההצלה. את החיים – וגם את המוות. אני חוויתי איך המחבלים לקחו אותי, את ירדן, ואת גפן – הבת שלנו, שהייתה אז בת שלוש וחצי. חוויתי את הסכנה כשהצלחנו לקפוץ מהרכב ליד הגבול ולרוץ בין הכדורים. וחוויתי את ההצלה, כשהצלחתי להגיע עם גפן חזרה לקיבוץ – יום אחרי.

אבל גם חוויתי את הסכנה שוב, כשנודע לי שירדן נתפסה ונחטפה חזרה לעזה. ואת הסכנה כשגיליתי שגם אחותי כרמל נחטפה.
חוויתי את המוות – כשגיליתי שאמא שלי נרצחה, חמישים מטרים מהבית שלה. חוויתי את המוות שוב – כשנודע לי ש-100 מחברי קיבוצי נרצחו. ושוב – כשבישרו לי שאחותי הגדולה, כרמל, אחרי ששרדה 328 ימים בשבי – נרצחה במנהרה ברפיח, יחד עם עוד חמש נשמות יקרות. אותם – ואותה – היה אפשר להציל.

חוויתי את ההצלה שוב – כשירדן חזרה בעסקה הראשונה. ושוב – כשטל שוהם, שנחטף איתנו באותו הרכב – חזר הביתה, אחרי 505 ימים.

כמו שאתם מבינים,
ההבדל בין חיים למוות – הוא דק. עניין של החלטה. ואנחנו – צריכים לוודא שאנחנו מצילים חיים – לפני שההחלטה להרוג מתבצעת בצד השני.

חוויתי את ההצלה גם דרך שלושה מלאכים – שלישיית קלמנזון מעותניאל – שהגיעו לבארי, והצילו יותר ממאה אנשים. פגשתי אותם – את אלחנן, מנחם ואיתיאל – הם נתנו לי ולגפן מענה ראשוני ותמיכה.
כששאלתי אותם מה הם עושים שם – הם ענו, בחצי חיוך מתנצל: "באנו לעזור."
כמה שעות אחר כך – הם נכנסו להציל שוב – ואלחנן נפל בקרב. הם הבינו את הסכנה – ובחרו לפעול – להציל חיים. בואו נהיה כמו משפחת קלמנזון. בואו נבחר להציל חיים.

אני רוצה שעוד משפחות יחוו את החיים – כמו שחוויתי עם ירדן, כמו עם טל שוהם, כמו עוד רבים שחזרו. ואני מפחד פחד מוות שעוד משפחות יחוו את המוות – כמו שחווינו עם כרמל, עם הירש, עם אלכס, עם אורי, עם אלמוג, ועם עדן."