נגה וייס תושבת קיבוץ בארי בעדות מטלטלת מהשבי של החמאס

נגה תיארה כיצד רצה בניסיון להסתתר מהמחבלים, אך אחד מהם הבחין בה. "לקחו אותי לחצר של בית אחד, הושיבו אותי שם. משהו כמו ארבעים מחבלים מסביבי עם קלצ'ניקובים, אוזקים לי את הידיים, אני רואה גופות של אנשים שאני מכירה מהקיבוץ. אחרי כמה דקות מכניסים אותי לרכב ומתחילים לנסוע". לדבריה, אלפי אנשים ובהם ילדים הריעו כשהרכב נכנס לעזה, וניסו להרביץ לה. "לא הבנתי למה הם מתעכבים עם לירות בי", סיפרה.

היא  הוחזקה בשבי יחד עם מורן סטלה ינאי, וסיפרה שבלילה השני שלה ברצועה התעוררה מהפצצה והחלון שלידו ישנה התנפץ ופצע אותה. "העבירו אותנו בלילה עם חיג'אב, החמאסניקים החזיקו לנו ידיים כדי שאנשים יחשבו שאנחנו נשואים, שלא יהיה משהו חשוד. הם הביאו קלפים לשחק איתם, ואמרתי טוב, אשחק איתם, אעשה מה שהם רוצים, רק שלא יירו. מצבי הרוח שלהם השתנו כל כך מהר. פעם הם שיחקו איתנו וצחקו, שנייה אחרי זה הגיעו עם אקדח. צריך תמיד לרצות אותם".

שוביה של נגה ניסו לשכנע אותן כי "ישראל זה שלהם, שכבשו את הבית. אחד אמר שהוא מורה ביסודי, ורק דיבר על זה שהעפנו אותם מהבית שלהם וכמה זה לא בסדר". באחד הימים, שחזרה, אנשי חמאס העבירו אותה לבית אחר ובו פגשה את אמה. לדבריה, השובה שרצה לשאת אותה לאישה אמר לה כי "הוא זה שהתעקש שיאחדו בנינו כדי שהיא תיתן לו את האישור".

לדבריה, "אני לא מצליחה לעכל, לא אז ולא עכשיו. אנשים לא מבינים את תחושת הפחד, הייתי 50 ימים, 24/7, עם המחשבה שיימאס להם ויבואו לירות בי, או שלא יצטרכו אותי בסוף. נגיד בלילה הם נועלים אותנו בחדר, אז שהם יפתחו את הדלת באמצע הלילה ויירו בנו בלי שנדע". וייס אמרה כי כל עוד יש חטופים ברצועה, היא לא מצליחה להתאבל על אביה. "הם שם כמות זמן שאי אפשר לתאר. בשלב מסויים הביאו לנו חצי ליטר מים ליומיים. זה לא הגיוני. אי אפשר לשרוד ככה 200 ימים".