קרב הבחירות באשכול הגיע לבית המשפט – ובמחוזי הפכו את ההחלטה: עופר מימון חויב לפצות את יוסי רקח ב־77,761 שקל
19.03.26 / 11:19
מערכת הבחירות במועצה האזורית אשכול ב־2023 לא הסתיימה בקלפיות בלבד. השבוע קיבל הסכסוך בין שני שמות מוכרים מאוד באזור תפנית משפטית דרמטית, כאשר בית המשפט המחוזי בבאר שבע הפך את פסק הדין של בית משפט השלום באשדוד וקבע כי פרסום בחירות שהפיץ עופר מימון נגד יוסי רקח אכן היווה לשון הרע.
מדובר בפרשה שעוררה עניין רב באשכול כבר בזמן אמת, לא רק בגלל שמדובר בדמויות מוכרות לתושבים, אלא גם משום שהיא נגעה בלב אחד הנושאים הרגישים ביותר במועצה: כספי ציבור, ניהול פרויקטים, יחסי כוח פנימיים והמאבק על הנהגת המועצה.
לפי פסק הדין, יוסי רקח, העוסק במתן שירותי ניהול וליווי פיננסי באמצעות חברה שבבעלותו, נשכר בעבר לניהול פרויקט שיזמה המועצה האזורית אשכול בתחום הטיפול בפסולת אורגנית לייצור חשמל. עופר מימון, עורך דין בהכשרתו, שימש כמנהל החברה הכלכלית של המועצה בשנים 2017–2022, ובהמשך הציג את מועמדותו לראשות המועצה.
במהלך קמפיין הבחירות שלו הפיץ מימון איגרת בחירות בת ארבעה עמודים, שחולקה לתיבות הדואר והוצגה גם בחוגי בית. בחלק הראשון של האיגרת הוא הציג את חזונו לעתיד המועצה, אך בחלק אחר, תחת הכותרת "למה עזבתי את החברה הכלכלית?", הוא התייחס לפרויקט שבו הועסק רקח – ובכך החל למעשה הסכסוך המשפטי.
רקח טען כי באיגרת נוצרה כלפיו תמונה קשה ומשפילה, כאילו קיבל כספים מהמועצה ומהחברה הכלכלית מבלי לספק שירות של ממש, ותוך רמיזה ברורה לשחיתות ולשימוש פסול בכספי ציבור. מבחינתו, לא הייתה זו ביקורת ציבורית לגיטימית אלא מתקפה אישית שנועדה לפגוע בשמו הטוב, במוניטין המקצועי שלו ובמעמדו באזור.
מן העבר השני טען מימון כי לא ניסה להשמיץ את רקח, אלא לבקר בחריפות את דרך קבלת ההחלטות של הנהגת המועצה באותה תקופה. לשיטתו, הוא ביקש להציג לציבור הבוחרים דוגמה להתנהלות בעייתית בכספי ציבור, ולנמק באמצעותה גם מדוע עזב את החברה הכלכלית ומדוע החליט להתמודד לראשות המועצה. הוא טען כי מדובר באמת בפרסום, או לכל הפחות בהבעת דעה לגיטימית בעניין ציבורי מובהק.
בית משפט השלום באשדוד קיבל תחילה את עמדתו של מימון. השופט יהודה ליבליין קבע אז כי הדברים שנכתבו באיגרת אינם עולים כדי לשון הרע, אלא מהווים הבעת דעה ביקורתית על התנהלות המועצה והנהלתה. גם אם הדברים היו חריפים, נקבע אז כי הם נוגעים לעניין ציבורי, וכי עומדת למימון הגנת הבעת דעה בתום לב.
אלא שבמחוזי ראו את הדברים אחרת לגמרי.
הרכב השופטים יעקב פרסקי, גאולה לוין וגיל דניאל קבע כי כאשר קוראים את האיגרת כמכלול – ולא רק משפט בודד פה ושם – מתקבל רושם ברור של הטלת דופי אישית ברקח. בפסק הדין הודגש כי הביטויים שבהם נעשה שימוש, בהם התייחסויות ל"ייעוץ וירטואלי שלא נדרש", אמירות בנוסח "מה התועלת שהוא מספק עבור התשלום הזה? כלום, פשוט כלום", וגם הרמיזות ל"שחיתות ציבורית" ול"זריקת כספי ציבור" – אינם רק ביקורת כללית על מדיניות מועצה, אלא יוצרים בעיני האדם הסביר מסר שלילי ומבזה כלפי אדם פרטי.
השופטים התעכבו גם על האופן שבו הוצגו הדברים.
כך למשל, צוין כי תיאור החשבוניות כ"שלוש חשבוניות מקומטות ששלף מכיסו" אינו תיאור תמים, אלא כזה שמוסיף רובד של זלזול וניסיון לצבוע את הדמות המותקפת באור שלילי. גם העובדה שצורפה לאיגרת תמונתו של רקח, כשהוא מחזיק כוס יין ומחייך, קיבלה משמעות בפסק הדין: לא משום שהתמונה עצמה פוגענית, אלא משום שבהקשר שבו שובצה היא חיזקה, לדעת בית המשפט, את הרושם כאילו מדובר באדם נהנתן שמנצל קשרים וכספי ציבור.
כאן בדיוק עבר קו הגבול מבחינת המחוזי
בית המשפט לא קיבל את הטענה שמדובר רק בהבעת דעה. להפך: השופטים קבעו שבפועל הוצגו באיגרת טענות שבעובדה, או לפחות מסרים שנקלטים אצל הקורא הסביר כעובדות על חוסר יושר, קבלת כספים שלא כדין ופגיעה בטוהר המידות. זה כבר, לדעתם, עולה כדי לשון הרע.
עוד נקבע כי גם אם מימון ביקש למתוח ביקורת פוליטית על ראש המועצה המכהן באותה עת, לא הייתה הצדקה למקד את האש באדם פרטי כמו רקח, שאינו איש ציבור. בפסק הדין הודגש כי ניתן היה להביע ביקורת ציבורית נוקבת על התנהלות המועצה גם בלי להשתמש בביטויים כה פוגעניים, בלי להוסיף תיאורים ציוריים ומעליבים, ובלי לשלב את תמונתו של רקח באופן שמעצים את הפגיעה.
המחוזי גם דחה את ההגנה של "הבעת דעה בתום לב בעניין ציבורי"
השופטים קבעו כי במקרה הזה אופן הניסוח, היקף ההכפשה וההתמקדות באדם פרטי חרגו מגבולות הביקורת הלגיטימית. גם הגנת "אמת דיברתי" לא התקבלה, לאחר שנקבע כי לא ניתן היה להוכיח באופן חד וברור את אמיתות הפרסום במובנו המשפטי.
בסופו של דבר התקבל הערעור, והמשיב חויב לשלם לרקח פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק בסך 77,761 שקל, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. בנוסף חויב לשלם הוצאות משפט בשתי הערכאות בסך כולל של 25 אלף שקל.
עם זאת, בית המשפט לא פסק פיצוי נפרד לחברה שבאמצעותה פועל רקח, וקבע כי הפגיעה שנמצאה בפרסום הייתה אישית כלפי רקח עצמו.
מעבר לסכומים, פסק הדין הזה נוגע בנקודה רגישה מאוד בחיים הציבוריים של יישובי המועצה:
איפה עובר הגבול בין ביקורת ציבורית נוקבת, שהיא חלק בלתי נפרד ממערכת בחירות, לבין הכפשה אישית שעלולה לרמוס שם טוב. המחוזי שלח כאן מסר חד – גם במאבק פוליטי סוער, גם כשמדובר בכספי ציבור, לא כל ניסוח מותר, ובוודאי לא כשעל הכוונת עומד אדם פרטי.
במילים אחרות: מותר לשאול שאלות קשות, מותר לתקוף מדיניות, מותר להיאבק על הנהגת המועצה – אבל אסור, כך קבע המחוזי, להפוך אדם פרטי לכלי נשק בקמפיין בחירות.
