רונן אנגל תושב קיבוץ ניר עוז הובא למנוחת עולמים

רונן, בן 54 במותו, היה צלם בנשמה, מתנדב מסור במד״א, חובב טיולים ורכיבת שטח, ומעל הכל - איש משפחה מדהים, בן הזוג של קרינה ואבא של טום, מיקה, ויובל.

בנותיו, יובל ומיקה, שנחטפו גם הן ושבו, ספדו לו היום.

בכאב גדול ועם סוף עצוב, סוף סוף המעגל של משפחת אנגל שהתחיל לפני 746 ימים, נסגר.

ההספד המלא של בתו, מיקה אנגל, שנחטפה גם היא ושוחררה בעסקה הראשונה:

אבוש, אבא שלי

אני כל כך לא רוצה להשלים ולהבין שאתה כבר לא תהיה איתי.

שאני לעולם לא אזכה לחבק אותך שוב, שאני לא אזכה להיות איתך שוב, לקרוא לך אבא שוב. זה היה אני ואתה נגד העולם ועכשיו אני לבד נגד העולם. העולם שקרע אותי למליון חתיכות ואוכל אותי. איך אני אתמודד בלעדיך?

אבא אני חייבת להגיד לך שאני דומה לך מאוד, אבל תמיד ידעתי את זה, אבל עכשיו אני מבינה עוד יותר איך קיבלתי את האופי שלך, ההומור שלך, הרצון שיהיה צדק וללכת לפי הספר, ולא לחפש קיצורי דרך, על לא לוותר על שום דבר גם אם קשה, וסורי אבל החיים נורא קשים בלעדיך אבל אין מה לעשות.

אבוש, כמה אני אוהבת אותך. הלוואי והייתה דרך להסביר לך כמה אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך בכל איבר וגיד בגוף שלי, בכל נים ווריד, בכל נשימה שאני שואפת. ואיך בכל נשיפה אני נזכרת ברגע שסיפרו לנו שאתה מת - ממש אותה תחושה שאין חמצן, אין אוויר.

ככה אני מרגישה כל יום, כל היום, כי אתה היית האוויר שלי החמצן שלי.

אני באמת אהבתי אותך בלי סוף ואני מתפללת שבעזרת השם לילדים שלי יהיה אבא כמוך - ממש כמו בסרטים כי ככה אתה היית. אני רציתי שתישאר איתי לכל החיים.

מה זה 18 שנה? זה כלום, זה קצת. עוד לא הספקתי בכלל לחוות איתך דברים, אני מסרבת לקבל את זה שאתה כבר לא תהיה איתי פה, שלא תוכל להחזיק לי את היד, לחבק אותי שאני צריכה ואלוהים יודע כמה אני צריכה אותך.

מסרבת לקבל שאני לא אזכה יותר לחיבוק שלך או לחיוך שלך, אני מתגעגעת לחיבוק דוב ולאגרוף המחץ. זה כואב לי שלא אוכל לחוות אותך יותר.  

הריקנות הזאת שוברת. היא באמת שוברת. היא מרסקת והיא קשה, היא באמת באמת קשה.

כל כך ריק פה בלעדייך, החיים כל כך ריקים, הנפש שלי כל כך ריקה, הגעגוע כל כך גדול וחזק שכואב לשאוף אוויר. כל כך כואב בלעדייך. נשבר ונפל חלק כל כך גדול מהלב שלי.

אני מקווה שאתה יודע ורואה כמה אני צריכה אותך. אני באמת ממש צריכה אותך, לא רק שתהיה לידי, שפשוט תהיה איתי. אל תגיד לי כלום, פשוט חבק אותי, תסתכל לי בעיניים וכבר הכל יסתדר.

נמאס לי כבר לבכות על או עם תמונה שלך אבל אני אתן את הכל רק כדי לבכות איתך! ולא עליך עוד פעם אחת. מתגעגעת לשיחות והודעות עידוד שלך שתגיד לי שאתה אוהב אותי מאוד ושאתה מאוד גאה בי, במי שאני ובדרך שלי. אבל אבוש אני החלטתי שאני חיה בשבילך. אני אעשה את כל הדברים, אני אראה את כל המקומות בשבילך, בשביל שאתה תוכל לחיות ולראות את כל הדברים שלא הספקת בתוכי! 

גם אני מתתי ב7/10 אבל רק אתה הפסקת לנשום.

בעזרת השם ניפגש בגלגול הבא, תשמור לי מקום לידך, תחכה לי אבוש.

כל כך לא הגיע לך הסוף הזה. אוהבת אותך לעד.

הספדה המלא של קרינה אנגל, אשתו של רונן שנחטפה גם היא ושוחררה בעסקה הראשונה:

רונן שלי 

איך בכלל מסכמים אותך במילים. איך נפרדים ממי שתמד אמר יהיה בסדר.

היית הלב של הבית זה שידע להצחיק בימים הקשים עם חוש ההומור והאופטימיות הבלתי נגמרת שלך.

שתמיד היה עם חיוך, עם משפט שנון שגורם לכולם להסתובב להסתכל עליך  ולשאול האם זה אמיתי ? ולשמוע "אני דפוק אבל אופטימי"   

החיים לידך היו לפעמים כמו הרפתקה, מתחת גבולות ולקחת אותנו לקצה כי ככה היית מלא באהבה ,צחוק  עצבים,  בלגן,  חברים  מוסיקה, טיולים ונשמה גדולה. 

היית חבר ושותף גם לוויכוחים וגם לצחוקים גדולים 

עכשיו הבית קצת שקט. אז אנחנו מנסים להיות קצת כמוך .

כל חיוך של טום מיקה ויובל  הוא גם קצת חיוך שלך אני מוצאת אותך במבטים שלהם ומדמיינת אותך איתנו כל רגע .

אז אתה לא פה אבל אתה איתנו בכל רגע. אז לא נפרדים פשוט ניפגש בצד השני כי always look on the bright side of life

דבריה של יובל אנגל, בתו הקטנה של רונן אנגל ז״ל שנחטפה גם היא ושוחררה בעסקה הראשונה:

אבא,

אני שמחה שחזרת ושתישאר לעולם פה בקיבוץ שכל כך אהבת. 

הקיבוץ שיש לנו זכרונות כל כך טובים ממנו, כמו הפעם ההיא שנסעת מהר ואני עפתי מהג'יפ ואתה צילמת אותי נופלת וצחקת. 

כי כזה היית: תמיד צוחק מכל מצב, רואה את הדברים הטובים, המצחיקים, תמיד אופטימי ושמח. אבא, אלו היו 10 שנים קצרות אבל מדהימות בהן הייתי הבת הקטנה שלך. 

לוקחת איתי מיליון זכרונות טובים ואלפי תמונות שצילמת שילוו אותי תמיד. אבא, אתה הגיבור שלי.

הספדו המלא של דני אנגל, אחיו של רונן אנגל ז״ל: 

״וואוו כמה אנשים קצת תודות. ניני כשהיו שואלים אותך כשהיית קטן איך קוראים לך היית עונה ניני, רונן זה היה קשה. 

כולם פה יודעים איך זה נגמר אבל איך זה התחיל, אז ניני אני אח שלך כבר 56 שנים. אבל בשנתיים האחרונות אני מתעסק איתך וזה נראה כאילו פי כמה ממה שהתעסקתי איתך לפני. ובוא כבר אז לא היה איתך קל, לא לי ולא להורים. 

יש תמונה שאתה בן שנה וחצי ואמא מחזיקה אותך עם ריתמה כזאת, היא אמרה שכבר אז היה בלתי אפשרי להחזיק אותך. וזה המשיך כשאיזה פעמיים בשבוע אחר הצהריים יוצאים לשחק, אבא בעבודה ואמא צריכה לבקש מאיזה שכן להקפיץ אותה איתך למגן דוד אדום, שיתפרו אותך ביד. כי היה מאוד מסקרן מה מסתובב בתוך המנוע של המזגן, או את הרגל, שאיך שהוא הגיעה לתוך השפיצים של הגלגל באופניים. 

ובמרוצת השנים זה המשיך, ברך ימין כשהחלקת עם האופנוע רגל שמאל ממפגש של האופנו עם גדר. וברור שעם הגבס אתה מתועד רוקד בטרוף בחתונה של חבר. ואת האתגרים האלה אני יעצור הדבר אחרון. כשחזרתי יום אחד מהבסיס ואתה כבר עם רישיון ואני אומר טוב אני לוקח את האוטו ואתה אומר אהה יש בעיה, אז אבא אתה ואני נוסעים מגיעים לשלולית בוץ ענקית והאוטו תקוע באמצע, שתבינו כמה גדולה השלולית - היום עומד עליה קניון רמת אביב. הוצאנו את האוטו ואני הוצאתי את העצבים עליך, לא שזה עזר.

14 שנים גדלנו באותו חדר ברמת אביב, לקראת השנה ה-15 נשברתי. עברתי לטכני של חיל האוויר לפנימיה, מה קרה שנה אחר כך? באת לטכני. אבל רונן ומדים ופנימיה - מישהו רוצה לנחש כמה זמן זה החזיק? אתה חזרת לרמת אביב, אני המשכתי בטכני. באיזה שלב התחלת לשחק כדור מים, וזהו כבר לא היית אחי הקטן. ולא סתם קראו לך גולי גוליבר, תמיד ידעתי שאם אני מסתבך יש לי גב - לא רק אני, כל החברים שלך פה יעידו, וחיבוק ממך היה מפרק עצמות. גדלת יפה ניני והצלחת להשאר תמיד הכי שובב, הכי מצחיק, חבר אמיתי הכי משוגע, אבא מדהים. תאמינו לי לקרינה מגיע פרס נובל. היה לך מקועקע על היד ALLWAYS. 

רק אחרי השבעה באוקטובר הבנתי ממש שזה באמת אתה ככה ניהלת את החיים שלך. בסופו של דבר אני לומד ממך, אתה עשית V על מה שרצית והיד עוד היתה נטויה. אבל הפקירו אותך, שנתיים קשוחות עברו ולפחות עכשיו אתה פה, ואנחנו ללא ברירה נמשיך בלעדייך. מתגעגע המון ניני ומבטיח לך שתמיד תמיד אתה איתנו ואני באמת עובד על הALLWAYS”.