שורד השבי טל שהם, שנחטף מקיבוץ בארי ושוחרר לאחר 505 ימים "גיא, אביה ושאר החטופים עוד יהיו כאן איתנו - ויביאו איתם גל של תקווה לעתיד"
12.10.25 / 09:58
עד לא מזמן, מה שמתרחש היום היה נראה בלתי אפשרי - ועכשיו זה קורה. אפשר סוף סוף לומר בהקלה גדולה - שהטוב שייחלנו לו באמת מתקרב. הם עוד לא פה, אבל האחים והאחות שלנו מתקרבים ובאים - כולם כאחד, החיים והחללים.
בהודיה גדולה אני רואה את השבים חוזרים הביתה - אל המשפחות, אל האהובים, אל החיים החדשים שמחכים להם. ובכאב גדול אני רואה את סגירת המעגל של משפחות החללים, שיזכו סוף-סוף לפרידה ראויה. אני רוצה להקדיש רגע לכאב שלכם. אני יודע כמה זה מורכב ומפחיד, ומקווה שבקרוב כל יקיריכם ישובו לקבורה מכובדת בארצנו.
לפני שנתיים, כמו רבים אחרים, הלכתי עם משפחתי לארוחת חג אצל חמי וחמותי - מבלי לדעת שחיי עומדים להשתנות לנצח. אבשל האהוב נרצח. אביתר ולילך קיפניס נרצחו. עשרות חברים ומכרים מבארי ומהאזור נרצחו גם הם. ואנחנו - שבעה מבני המשפחה, בהם אשתי עדי והילדים המתוקים שלנו - נחטפנו.
חמש מאות וחמישה ימים הייתי בשבי. ומתוך הכרת הטוב, אני רוצה לשתף אתכם במה שלמדתי שם. הכרתי את עצמי. גיליתי חוסן נפשי ופיזי. גיליתי שאפשר להרעיב אותי - ואשרוד. אפשר לענות, להכות, לנסות להשפיל אותי אבל אני איישיר מבט מורם ונפש גאה. אני יהודי. אני ישראלי. ואני גאה בזה. וגאה גם בכם - שנלחמתם על משפחתי ועלי.
בעזה הכרתי אחים לשבי - עומר, גיא ואביתר, שכמו כל חבריו קראנו לו אביה. צעירים שאוהבים מסיבות, מוזיקה וטבע. נפשנו נקשרה וגורלנו נעשה אחד.
למדנו אחד את השני, חיזקנו אחד את השני, חלקנו הכל. בבועה קטנה של ארבעה גברים מצחינים במעמקי החושך, למדנו מהי ערבות הדדית אמיתית, חברות אמת. שם הבנתי עד כמה העם שלנו מיוחד.
אחרי חמש מאות וחמישה ימים עומר ואני יצאנו לאור. ברגע הראשון שראיתי שמיים - לא האמנתי. כשחיבקתי את אהוביי - התמלאתי שמחה ואושר, אבל בתוכי נשאתי כאב - על גיא ואביה שנשארו שם, מאחור.
בלילה הראשון בבלינסון, כשכולם ישנו, הסתובבתי במסדרון ובכיתי את חיי. בכיתי על מה שאבד לי - על החיים הקודמים שלי. ובתוך הדמעות, הרגשתי את גיא ואביה איתי, מזכירים לי שהם עוד שם. באותו רגע החלטתי - אין סיכוי שאני נשבר. אני מתרומם וממשיך להילחם - עד שהם יחזרו. עד שכולם בבית - הסיפור שלנו לא נגמר.
מחוץ לשבי גיליתי את העם שלי מחדש. גיליתי את הישראלים, את היהודים בארץ ובתפוצות. למרות השבר הגדול וחילוקי הדעות - אנחנו עם אחד. בעזה נלחמו עלינו, וברחובות ישראל נלחמו עלינו. זו הערבות ההדדית שלנו - זה הDNA שלנו. אנחנו לא משאירים אף אחד מאחור.
אני רוצה להודות מעומק לבי לכל מי שבזכותו הרגע הזה הגיע - למי שלא היה מוכן לרגע לוותר ולהרים ידיים - ובפרט לחיילים, ללוחמים, למילואימניקים, שהשאירו משפחות בבית והתייצבו באומץ כדי להגן על מדינת ישראל ועל עתידנו. אני מבקש סליחה ותודה ממשפחות חללי המלחמה ששילמו את המחיר היקר מכולם. אני יודע כמה המחיר כבד וכואב. וסליחה גדולה גם מהפצועים בגוף ובנפש - נתתם את כל מה שהיה לכם עבור האחים שלכם.
בשבי היה לנו כלל אחד פשוט: לא אוכלים את המעט שנתנו לנו, לא הולכים לישון, עד שמדברים על הדברים שמפריעים לנו, מוצאים פתרונות והבנה הדדית. הלכנו לישון עם בטן ריקה וגוף כואב, אבל בלי כעס הרסני.
גם אנחנו, עם ישראל, צריכים ללמוד לנהוג כך - בתבונה, באמפתיה, בכבוד, במטרה למצוא פתרונות.
אם נדע לריב נכון - יצמח החוסן. אם נדע למצוא את הדומה בינינו תחילה - תצמח האחדות. אנחנו יכולים לבחור אחרת. אנחנו עם אחד, ערבים זה לזה. אסור לנו להתפורר. חשוב שנמצא את הגשרים בינינו.
גיא, אביה ושאר החטופים עוד יהיו כאן איתנו - ויביאו איתם גל של תקווה לעתיד. בואו נשתמש בכוח המניע שנתן את הדלק למאבק, כדי לשמור ולטפח את עתידנו המשותף, ביחד ובאחדות.
