שורד השבי שגיא דקל חן תושב ניר עוז בפוסט מטלטל לציון שנתיים ל7 באוקטובר
06.10.25 / 11:27
7:53 אני על גג חדר אוכל. בערך שם הבנתי, אבל עוד לא האמנתי, מהו גודל האסון. סופר יריות - סופר לוויות. העיניים נרטבות, הלב ממהר והגרון מתייבש.
סליחה שלא הצלחתי לעזור יותר.
11:25 אני ברכב מעבר לגדר
20:04 עוצם עיניים בחדר ניתוח
12:10 פותח עיניים בחקירה
498 יום, שניה אחר שניה
10:16 נכנסתי לרכב של הצלב האדום
10:45 אני בסוואנה רואה אנשים מנופפים באושר
11:32 אני עם מילי
13:05 אני במסוק
16:52 אני פוגש את הבנות
20:40 פוגש חברים קרובים
23:10 אני במקלחת חמה
1:00 בלילה אני פוגש את תחילת החדשות הרעות
איך מבשרים למי שספר לוויות מהגג, למי שדמיין לוויות מהמנהרה, למי שזכה בחייו מחדש, על חייהם של אחרים כל כך קרובים אליו שכבר אינם. איך מבשרים? - שאלו את מילי
ולא שחסר מה לעכל אחרי כל מה שפספסתי. אם כמה שהרופאים, הפסיכולוגים, הפסיכיאטרים, החברים והמשפחה התכוננו למצב הרגיש - איך מתמודדים עם כל האושר, מה עושים עם כל העצב?
למה העצב לא בא רק באירועים מיוחדים? למה הוא לא נשאר בבית קברות? למה זה איתי בכל זמן בכל מקום, למה זה הגיע גם לבנות שלי?
ואיך עכשיו אני מצליח לשלב את העצב על כל מה שאבד עם הכעס על כל מה שקיים. איך אתם מצליחים לשלב?
כואב לי על אלו שמתחת לאדמה פה, כואב לי על אלו שמתחת לאדמה שם.
איכשהו בדרך מסחררת שרדתי, אני מעל כל זה. אבל לא אחרי כל זה. היום זו הפעם הראשונה שלי פה בבית קברות, אחרי שבחלומות והמחשבות שלי לאורך כל השבי - הייתי פה הרבה, מבלי לדעת מי השמות, מבלי לדעת כמה קטנים חלק מהארונות.
יש פה אנשים שכל כך קרובים אליי. זוכר אתכם מהארגז חול והלגו, מהטיולי אופנועים במדבר, מהגריז של המוסך, מהקפה במרפסת, מהחיוך בשביל, זוכר אתכם מהחופשה רגע לפני המלחמה, זוכר אתכם מהשיח ליד המרפאה בבוקר המלחמה.
סליחה שלא הייתי פה לשמור עליכם
סליחה שלא הייתי פה לכסות אתכם
סליחה שאני לא עוזר מספיק למשפחות שלכם שנשארו לצידי
גם מחר אזכור אתכם
21:05 נתראה שוב אצלי במרפסת
