תמיר אדר ז״ל, סגן רבש״ץ וחבר כיתת הכוננות של ניר עוז שיצא להלחם בגבורה בבוקר השבעה באוקטובר הובא למנוחת עולמים בקיבוץ ניר עוז

משה אדר, דבריו המלאים:

תמיר אהוב שלי,
חזרת סוף סוף הביתה למקום שבו נולדת, גדלת, והקמת משפחה. למקום שנלחמת עליו בגבורה עילאית עד שלא יכולת להם.
אתה גיבור, גיבור אמיתי, יצאת בלי לשאול שאלות. כי איך אמרת לי פעם - אצלנו קודם עושים ואחר כך שואלים שאלות.
הרבה שנים היינו יחד בכיתת כוננות, מטווחים ואימונים, ותמיד אמרו לנו שאנחנו מחזיקים מעמדעד שהצבא מגיע, והצבא לא הגיע.
סליחה תמירי, שקצת לפני שעזבת את כיתת הכוננות, ולא הייתי איתך כשצריך. סליחה.
היית ידען ומשקיען בעבודה, ויורד עד הסוף לפרטים, הקטנים. איך אמרת לי פעם אחרי יומיים, באבא, אתה לא יודע איך מכוונים מתחת?
חסרים לי המפגשים הקטנים שלנו בשדה על הדרך. משהו קטן כזה באמצע היום.
אתה חסר לא רק לי, להרבה אנשים אתה חסר כל כך, אבל אתה גם נוכח אצל כולם. השארתי לך משהו קטן ומיוחד לשתות שתיקח איתך להמשך.
אתה חסר לי כל יום וכל רגע.
רק שתדע שנטע ואסף מדהימים, מיוחדים, והם אתה, והדס שומרת ומגדלת אותם למופת. אוהב אותך״.

רוני אדר, אחותו של תמיר ז״ל: ״אתה כבר פה בארץ איתנו, שוכב פה באדמת הארץ שאהבת ושיצאת להגן עליה. אתה נקבר עכשיו ליד החבר הכי טוב שלך״

דבריה המלאים:

״אני רושמת לך את הדברים עכשיו כי אני יודעת שאתה בדרך ואתה חוזר אלינו
כי אני יודעת שאנחנו כבר גמורים ומותשים שאנחנו כבר לא יכולים לשאת את זה יותר.
אני רושמת לך את זה כשאתה כבר פה בארץ איתנו
שוכב פה באדמת הארץ שאהבת ושיצאת להגן עליה.
שאתה נקבר עכשיו ליד החבר הכי טוב שלך.
אחרי מלחמה של שנתיים סוף סוף אתה כאן.
אני רוצה להגיד לך תודה על 23 שנים לחיות לצידך ולהיות קרויה בתואר אחותך הקטנה
הייתה האח הכי שיכולתי טוב שיכולתי לבקש לעצמי
למידת אותי הרבה תמיד שמרת עליי וגוננת עלי
פחדת שאני אתאכזב מהעולם תמיד הראת לי את הדרך הנכונה הייתה המורה דרך הכי טוב שיכולתי לבקש
אולי לפעמים לא יסתדרנו אבל היום אני יודעת להגיד שיש בנינו הרבה דברים דומים ביכולת שלנו להתחבר להרבה אנשים גם עם הם שונים מאיתנו
ביכולת שלנו להצחיק ולהקליל את הסיטואציה
והיכולת להלחם על מה שחשוב לנו.
סליחה עם לפעמים היייתי מעצבנת או חסרת טאקט אם הייתי יודעת שזה מה שיקרה הייתי מחזירה את הגלגל לאחור ומשנה הרבה דברים.
אתה גיבור הייתה גיבור גיבור אמיתי יצאת להגן עלינו על המשפחה על הבית בלי להסתכל לאחרון ולהתחרט נשארת שם עד השנייה האחרונה שלך ונתת הכל אני מבטיחה לך תמיר אני יספר את הסיפור שלך בכל העולם שכולם ידעו איזה גיבור ולוחם אתה.
סליחה שלא באו לעזור לך,
סליחה שהיית שם כל כך הרבה שעות לבד רק עם כמה חברים
סליחה שראית מה קורה בקיבוץ
אני אוהבת אותך תשמור עלינו מלמעלה ותן לנו את הכוח להיות חזקים יותר וטובים יותר
מקווה שסבתא חיים ושילי קיבלו אותך יפה שם למעלה.
תהנה עם החברים,
רק בבקשה ממך תמיר עכשיו שאתה שם למעלה תדאג ל13 החטופים האחרים שיחזרו אלינו כבר כמה שיותר מהר״.

עמוס משה, חברו הטוב של תמיר בשם קיבוץ ניר עוז: ״את ניר עוז נמשיך גם לדורות הבאים, ושמך יהדהד פה גם בעוד מאה שנים. תמיר אדר בן משה ויעל, מגן ניר עוז – גיבור ישראל״

דבריו המלאים:

חזרת הביתה אחי. לא הייתה אפשרות אחרת,
חזרת הביתה אחי כי בסוף המלחמה נגמרת. מגן ניר עוז, גיבור ישראל
חזרת הביתה לאמא יעל. כאן בדשא לקול ציוץ הציפורים, לדרך האחרונה אותך אנו מלווים.
רק לפני שבועיים וחצי עמדנו לא רחוק מכאן, בפינת ההנצחה לזכרך וסיפרתי עליך כי עברו שנתיים, אבל עכשיו אתה סוף סוף כאן, ועוד מלא מלא אנשים שבאו לחלוק לך כבוד אחרון וצריכים לשמוע מי היית.
במקום בו אתם כרגע עומדים,
אני ותימור שיחקנו כדרים באים
וכדורגל ומחבואים ואז גם מאחרים להגיע הביתה להורים.
וכשהגענו לגיל מצווה – על הדשא כאן עשינו הופעה.
וממש באותה השנה, ניסינו יחד לעשן סיגריה ראשונה. ותמיד לפני החגים, את כל הדשא בכסאות הינו ממלאים.
כאן בדשא בקיבוץ ניר עוז ילדים יחפים, מאמינים בטוב אל השדות יוצאים – עובדים ומטיילים.
מהמים בממטרות נרטבים בבדיקות קווים.
אל אמא יעל מגיעים אחרי בית הספר
ולנו ממתק מהאקונומיה היא מגניבה בסתר. והיתה פעם אחת שהינו קטנים שלך אמרתי דברים לא יפים
ומיד קיבלתי אגרוף לפנים הבנתי שאיתך לא מתעסקים והפכנו להיות החברים הכי טובים.
לחדרי הנעורים עוברים, מבקשים להיות שכנים וכשהחדרים לא מסודרים – הביתה ביחד אותנו מעיפים.
וחוזרים רק אחרי שיחה עם המדריכה
שכמובן אף פעם לא היתה האחרונה.
בכדרוסל משקיעים ובחופש הגדול – כל הלילה ערים.
טסים עם השכבה לפולין – את אותו החדר חולקים וכבר בבוקר הראשון שני אוטובוסים מחכים לתמיר ועמוס שלא כיוונו את השעונים.
את יב מסיימים במסיבות וריקודים.. הנה ואתה מתגייס לגדוד הבוקעים.
וכשחזרנו הביתה לסוף השבוע
היו חברות והיה קצת פרוע...
טיולים בוודיות, מסיבות בלילות
נסיעות הזויות בשעות לא שעות.
שני חברים שרוצים לטרוף את החיים רגע לפני שלצבא חוזרים.
וכשבנינו יחד פרגולה מחוץ לשקוביות
הגנן כעס ורצה לתת לנו מכות
הוא הרים מכוש ורץ לכיוונינו
ובזכותך סיים על הרצפה – ואנחנו די נהנינו.
ואחרי הצבא לקיבוץ חוזרים
עבודה טיולים גיפים אופנועים
אני כבר בזוגיות עם קורין, ואתה עדין מחפש
ועל הדס החברה של ירדן אתה מתפקס, בין ניר עוז לבאר שבע נדדתם ולבסוף בצוק איתן התחתנתם.
הילדים נולדו הפכנו להורים, אבל על פוקר בשישי אנו לא מוותרים.
כמו בלילה ההוא שלפני המתקפה שזכיתי לצחוק איתך וממך, כי כך ארצה לזכור אותך אחי, כתמיד מצחיק עם חיוך תמידי, אוהב אדם, מבין בחיות, חבר של כולם – בני כל הדורות.
ועד סוף ימי אבקש סליחה על שלך לא יכולתי להגיש עזרה ונותרתם לבדכם בקרב אל מול נחיל נתעב.
יותר משנתיים חלפו הכאבים רק התגברו ואתה כלכך חסר
אני מביט על ילדיך גדלים רואה בהם אותך שובבים ושמחים.
המשפחה והחברים כאן לדאוג, שיהיו להם חיים טובים.
והאחים שאליך היו כה קשורים, יוכלו עכשיו לאסוף את השברים, וללוות אותך למנוחת עולמים.
אני נזכר בך ומתמלא געגוע
על תקופה שהיתה ולא תשובה
פוקר כבר לא משחקים, בערבים כמעט ולא נפגשים
את חסרונכם נושמים ישנים ואוכלים.
אני נושא בליבי את התקווה
שנצליח לקום וללכת בדרך שלך.
דרך של צחוק, חברות ויושר
דרך של נתינה אהבה ואושר.
תימור, אח שלי גיבור, האדמה שעליה גדלנו תאסוף אותך היום לחיקה.
אחרי מסע ארוך ומייגע של מעל שנתיים אתה שוב איתנו. אמנם לא כפי שהלב רצה ופילל – אך כפי שהמוח הבין.
וכמי שמכיר אותך היטב, היה לי ברור שתתן לחטופים החיים לחזור ורק אז תגיע.
אתה תצטרף לחברינו הרבים מדי שתפגוש עוד מעט בבית העלמין.
הם מחכים לך עם כוסית והרבה סיפורים על השנתיים האחרונות.
יחד תשבו להשלים קצת פערים ולסגור מעגלים
אבל בבקשה לא להסתלבט עלינו שאנו בוכים.
ואנחנו פה נשאר קרובים
את ניר עוז נמשיך גם לדורות הבאים
ושמך יהדהד פה גם בעוד מאה שנים.
תמיר אדר בן משה ויעל, מגן ניר עוז – גיבור ישראל
תודה חבר על מי שהיית, זיכרונך ילווה אותי לנצח.

יעל אדר, אמו של תמיר ז״ל: ״אתה במקום שבבוקר אחד השתנו פניו, המקום המוגן שבו גדלת ואהבת וטיפחת וגידלת הפך ברגע אחד לשדה קרב שאתה ממגיניו המובילים. בזכותך אנשים כאן חיים״

דבריה המלאים:

תמירי
תמירי- אתה בבית
שומע- אתה חופשי בבית.
שנתיים לקח לנו להחזיר אותך הביתה, אתה כאן בדשא שבו התרוצצת, לצד העץ עליו טיפסת, מול בית התינוקות אליו הגעת עם לידתך, ליד השבילים בהם למדת ללכת, לרוץ, לרכב על אופניים, על הדשא בו התגלגלת בצחוק ושמחה בחגים, באירועים וסתם בשלולית של אחרי הגשם.
תמירי- אתה כאן, בבית, משוחרר וחופשי לדרכך האחרונה דרך השבילים בהם התהלכנו ביחד, בהם הלכת עם הדס אסף ונטע לעתיד ששרטטת, עתיד אחר ממה שהוא עכשיו. אתה במקום שבבוקר אחד השתנו פניו, המקום המוגן שבו גדלת ואהבת וטיפחת וגידלת הפך ברגע אחד לשדה קרב שאתה ממגיניו המובילים. בזכותך אנשים כאן חיים.
אני מדמיינת אותך בתנועה מתמדת וממוקדת- כאן בשבילים נלחם בעוז רוחך ולא מוותר, מכירה אותך ילד שלי- כשאתה עושה משהו, זה בלי הנחות, עם אחריות עד הסוף. דמיינתי אותך אומר:
ככה? זה או אני או הם! והמשכת- עד הסוף!
פעם שאלתי אותך- תמירי אתה חייב להיות בכיתת הכוננות? וענית:
אם אני לא והוא לא והוא לא- אז מי כן? והמשכתי- וחלילה אתה לא חושש שיקרה לך משהו? ענית כדרכך עם חיוך:
אמא- תיאורטית את צודקת, זה יכול לקרות, מעשית הסיכוי שיקרה משהו- נמוך, הצבא מיד מגיע. כלוחם- סמכת עליהם, כי כזה אתה. ובבוקר הזה היית שם לבד… עם קומץ חבריך, ועל הבוקר הזה עוד הרבה ידובר אבל אתה תמיר תגיד לי- אמא, לא עכשיו…. כל דבר בזמנו. אז עכשיו זה רק אתה ואנחנו בדרכך האחרונה.
ילד שלי, הפכת אותי לראשונה לאמא ולסבתא, איפשרת לי ללמוד ולצמוח דרכך, איתך למדתי על קיבוץ ולינה משותפת ואתה היית הכוח שלי לא ללכת בתלם. רציתי אותך קרוב קרוב אליי, כנראה אז הרגשתי מה שלא ידעתי- יש לי אותך לזמן מועט. ובמעט הזה נכחת בעוצמה כילד שמח ואוהב מרחב וטבע וטיול, להתרגש מצב וציפור עיט, לשחק כדורגל וכדורסל, לטייל בשדות ולהכיר כל גידול, להיות אח נוכח ואוהב שרוקם קשרים קרובים, מיוחדים ושונים עם כל אחד מאחיך. היית בן ונכד, בן זוג ואבא כל כך נוכח ואוהב ומגן והיית חבר, חבר אמת - בילדותך ובבגרותך. קיבלת כל אדם באשר הוא וחייכת אליו ולעולם.
ואני הסתכלתי עליך בגאווה, על הילד השובב שאכל את שולי החולצה ועשה פירור מחק בכיתה, איך גדלת לנער פעיל ומעורב ולבוגר אחראי ורציני בחכמה רגשית וחברתית. כל כך אהבתי את תבונתך וראייתך את החיים, שבאו לידי ביטוי בשיחות העומק, בהרהורי הלב, בחיפוש משמעות ובהסתכלות על המציאות נכוחה- כזה היית תמיד. נוכח, לא בורח, מתמודד, חבר אמת, איש ישר ואחראי.
את זה בנית בעצמך, בדרך שלך, בנעורים ובמסלול הצבאי כלוחם מצטיין.
מספר שבועות אחרי 7 באוקטובר באתי אל הבית שלך ושל הדס, ראיתי את ההרס והחורבה ואז מעל הכל הציץ לי האלבום הירוק של גולני עם כל ההצטיינויות שלך ששמרתי וחשבתי לעצמי - איזה מזל שהם לא ראו את זה, חששתי שאתה שם בשבי וטוב שהם לא יודעים איזה לוחם היית.
והיית שם ולא דאגתי אם אתה רעב או מוכה- ידעתי שתעמוד בזה- חששתי רק ללקיחת החופש שלך- כמי שזקוק למרחב לשדות לאויר הפתוח.. אז הנה אתה כאן- משוחרר.
ואתה עכשיו אומר לי- אמא- תרחמי על האנשים, לא צריך לספר הכל אז רק אסכם בכמה אני אוהבת אותך וגאה בך וזכיתי לגדל אותך.
היית לי בן וחבר ומורה.
תודה על 38 שנים שהיית איתי ותישאר שלי לעד.
תודה ששמרת על הדס ואסף ונטע שהם אתה בשבילי.
תודה ששמרת על אבא וסבא וניר ורני ונוגה.
אני משחררת אותך בכאב ובאהבה גדולה, יודעת שבחרת- יכולת לברוח הביתה ובחרת… בחרת להילחם, בחרת להגן, בחרת להציל חיים במחיר חייך.
משחררת אותך בגאווה על מה שהיית ובהודייה על שהיית שלי.
הגוף שלך נפרד אבל אתה נשאר, נשאר בי, אמשיך לגדל אותך בתוכי, תמשיך לפעום בי, להצחיק אותי, לדבר איתי, לפקוח עיניים גדולות כשנתרגש… תמיד תהיה איתנו ותמיד תהיה חסר.
אוהבת אותך ילד שלי
מבקשת ממך סליחה… סליחה שככה זה נגמר, סליחה שלקח לנו שנתיים להחזיר אותך
תדע תמיר- אני לא אשכח ולא אסלח וכשאתה בבית גם אמצא את הדרך לפיוס בתפילה שהמחיר ששילמנו לא יהיה לשווא, שאתה תהיה המצפן לתיקון, לאחדות כמו שהעם הזה התאחד להיאבק על השבתך והיום לתת לך כבוד אחרון- העם על כל גווניו. ואמן שהעם הזה יזכה ללוות בקרוב עוד 13 חללים בדיוק כמו שמלווים אותך היום.
אתה המצפן לאהבת אמת ופשטות החיים - בדיוק כפי שאתה - כי כמו שנהגת לומר:
החיים פשוטים אם לא מסבכים אותם.
אוהבת אותך הכי בעולם,
אמא