אחרי החגים כבר כאן

היומן שוב מתמלא, השעון המעורר מצלצל מוקדם מדי, המשימות מחכות והחיים חוזרים לקצב המוכר שלהם. יש משהו כמעט קומי במעבר החד הזה: רגע אחד אנחנו מנהלים דיונים פילוסופיים סביב שולחן החג או נודדים בפיג'מה בין הספה למקרר, ורגע אחרי אנחנו נדרשים ללבוש בגדים ייצוגיים ולצאת למלא משימות. אנחנו רגילים לדבר על "חזרה לשגרה", כאילו השגרה היא המקום היחיד שאליו צריך לחזור ותקופת החגים הייתה רק הפסקה קצרה. אבל אולי אפשר לשאול שאלה אחרת: במקום להיבלע בשגרה הישנה, נשאל: איך להכניס את ימי הקודש לתוך יום החול?

אתי הילסום, שכתבה את יומן אישי בתקופת מלחמת העולם השנייה, כתבה בספרה "השמים שבתוכי" על האפשרות לשמור בתוכנו מרחב פנימי של חופש, משמעות וחיבור בכל זמן נתון, גם כשהמציאות החיצונית סוערת או תובענית. היא הבינה שחירות אינה פריבילגיה של ימי חופש או של תנאים מושלמים, אלא עוגן פנימי שאפשר לשאת איתנו בכל מצב.

האם גם אנחנו יכולים לקחת איתנו משהו מהימים האלה אל תוך השגרה? אולי זו תחושת ההאטה. אולי מפגש קרוב עם המשפחה או עם חברים. אולי ננצל זמן שהתפנה פתאום, להליכה בטבע או לשיחה בלי למהר לשום מקום. ואולי פשוט ניהנה מהאפשרות להיות לרגע בלי להחזיק כל הזמן תפקיד של מישהו יעיל ומתפקד.

המעבר הזה בין מצבים הוא אף פעם לא פשוט. אחרי ימים של יציאה מהשגרה, אנחנו נדרשים בבת אחת להתאים את עצמנו מחדש לקצב המהיר. אצל רבים מאיתנו המעבר הזה מתרחש לצד כל אותן הבטחות שהשארנו מאחור: תיבת מייל גדושה, מטלות בית, משימות שהדחקנו, ציפיות, ולעיתים גם עייפות מצטברת. מעבר בין הלך רוח רגוע לדריכות יומיומית דורש מאיתנו כוחות נפש, והציפייה להפוך תוך עשרים וארבע שעות למכונות פרודוקטיביות שממלאות משימות רק מייצרת תסכול ומחנק.

אין שום צורך לצפות מעצמנו לחזור לקצב מלא ביום אחד

אפשר לתת למעבר להיות הדרגתי, לחמול על עצמנו ברגעי הבלבול, ולשאול לא רק מה אנחנו חייבים להספיק, אלא מה יעזור לנו לנוע בין העולמות בצורה רכה ומיטיבה יותר. אולי אפשר לבחור דבר אחד מהחגים ולהכניס אותו ליומיום. לא צריך לחולל מהפכות או להודיע שאתם עוברים לגור במדבר. בחרו דבר קטן אחד שהעניק לכם שקט או חופש בתקופה הזו, ושאלו: איך אפשר להכניס ממנו אפילו חמש דקות לתוך יום חול רגיל?

*כוס קפה של בוקר בלי לבהות בו-זמנית בשלוש התראות חדשות בנייד.

*יציאה לכמה דקות של אוויר צח ואור שמש באמצע יום עבודה.

*שיחה קרובה ולא תכליתית עם אדם בסביבתכם או רגע קצר שבו אנחנו נזכרים במה שחשוב לנו באמת מעבר למטלות.

ליצור "רגע קודש" בין משימות

במהלך היום אנחנו פוגשים אנשים, שיחות טלפון, עומסים ואחריות. דווקא בתוך הרצף האוטומטי הזה אפשר ליצור לעצמנו מרווח נשימה קטן, שטח סטרילי של שקט.

רגע לפני שנכנסים לפגישה הבאה, למשימה חדשה, או רגע לפני שפותחים את דלת הבית בחזרה מהעבודה עצרו לחצי דקה קחו נשימה עמוקה ושאלו: מה יעזור לי עכשיו כדי להיות כאן באמת? לא כדי להספיק יותר, אלא בשביל להיות נוכח יותר.

החזרה לשגרה אינה גזירת גורל של אפרוריות ושחיקה. היא הזדמנות לבחור איזה חלקים מהחופש, מהרוך ומהימים המיוחדים האלה אנחנו מבקשים לשאת איתנו הלאה אל תוך ימי המעשה. כי השגרה תגיע בכל מקרה, השאלה היא איך נצליח להביא אל ימי החול גם קצת מהקודש.

הטור נכתב ע"י חופית ארז מאמנת חוסן בכללית מחוז מרכז

***שירות "מאמן חוסן" של כללית הוא מענה רגשי קצר-מועד ללא עלות, המיועד למטופלים הסובלים מתסמינים קלים של דיכאון, חרדה או קשיים רגשיים. במספר מפגשים פרונטליים במרפאות, מקבלים כלים מעשיים לעזרה עצמית והתמודדות רגשית. השירות הינו ללא עלות למטופלי כללית.