"ממושב פעמי תש"ז ועד ארצות הברית: אשת החינוך האהובה מלכיש, לאה מגלי אלטס, משיקה ספר חדש "לאן את בורחת ?"

לאה מגלי אלטס היא דמות מוכרת ואהובה באזור המועצה האזורית לכיש. במשך למעלה משלושה עשורים עסקה בחינוך, לימדה וגידלה דורות של תלמידים, שרבים מהם מתגוררים עד היום ביישובי האזור וזוכרים אותה בחום. אישיותה, אהבתה לאדם והקשר המיוחד שיצרה עם תלמידיה הפכו אותה לדמות משמעותית בחייהם של רבים.

אבל מאחורי אשת החינוך המוכרת מסתתר גם סיפור חיים יוצא דופן, כזה שמתחיל בכורדיסטן, ממשיך במושב פעמי תש"ז שבדרום, עובר דרך עולם התיאטרון והבמה ומגיע עד לארצות הברית.

מגלי אלטס, ילידת כורדיסטן, גדלה במושב פעמי תש"ז, בוגרת מוסדות הלימוד "מקווה ישראל" ו"בית צבי", ואם לשני בנים, אסיף ומעיין אפסאי. היא סבתא לשישה נכדים וכיום מתגוררת בארצות הברית, שם היא ממשיכה בעשייתה החינוכית ומלמדת עברית ותיאטרון תלמידים ותלמידות יהודים, מתוך רצון לסייע להם לשמור על השפה העברית, התרבות והזהות היהודית גם הרחק מישראל.

כעת היא פותחת פרק נוסף בחייה ומשיקה את ספרה השני לאן את בורחת? יצירה ספרותית המשלבת זיכרונות אישיים, דמיון, מסעות בעולם והתבוננות עמוקה בנפש האדם.

הסיפור המשפחתי מכורדיסטן שלא הרפה ממנה

שורשיה של מגלי אלטס נטועים בסיפור משפחתה בכורדיסטן, ובעיקר בסיפור נישואיה של אמה, שנישאה ללא ידיעתה לאדם שהיה מבוגר ממנה בעשרות שנים.

"הסיפור של אבותיי בכורדיסטן השאיר בי חותם עמוק, במיוחד נישואיה של אמי ללא ידיעתה, לאדם ישר וצנוע, אך מבוגר ממנה בעשרות שנים", היא מספרת. "זה צילק, בנה וסקרן אותי. הייתי חייבת למצוא את בבואתי דרך הסיפור שבספר".

אותו סיפור משפחתי עמד גם במרכז ספרה הראשון, "תריס חיי נסגר", שעסק בזהות, במסורת ובהקרבה. אלא שבספר החדש בחרה מגלי להרחיב את המבט ולעבור מהסיפור המשפחתי אל המסע האישי והנפשי.

"הספר הראשון עסק בזהות, במסורת ובהקרבה. הספר השני הוא מסע אל העצמי דרך חמש דמויות, מסע המתפרש על פני שלוש יבשות", היא מסבירה.

האם אפשר באמת לברוח מעצמנו?

שם הספר החדש, "לאן את בורחת?", אינו מקרי. מאחוריו מסתתרת שאלה שליוותה את מגלי לאורך השנים.

"מהי בריחה? האם העובדה שנדדתי בעולם פירושה שבעצם ברחתי כדי לנוס מצלקות? האם מצאתי תשובות לשאלות שלי? כיצד אוכל לקבל מענה? והאם בכלל אוכל לברוח מעצמי?"

הספר נכתב בסגנון אוטופיקשן, המשלב חוויות אוטוביוגרפיות עם עלילה ודמויות בדיוניות. חלק מההתרחשויות נשענות על חוויותיה האישיות, ואחרות נבנות סביב דמויות המחפשות, כל אחת בדרכה, את עצמן.

"הדמויות ברחו כמוני, וביחד ניסינו להגיע אל עצמנו", היא מספרת.

במרכז הספר ניצבים נושאים של ילדות והשפעתה על החיים הבוגרים, הלכי הרוח בבית שבו גדלנו, מאבקים פנימיים, חיפוש עצמי והכמיהה לחופש.

גם אהבתה של מגלי לעולם המשחק והבמה מקבלת מקום מרכזי ביצירה.

"הכמיהה להיות שחקנית הייתה עבורי חלק מבריחה משקמת", היא משתפת. "העולם שלי היה בדמות הבמה. בעבר התקשיתי בתקשורת בין-אישית, ולא תמיד היה בחיי הבדל מהותי בין דמיון למציאות".

אחת הדמויות בספר, קלינטון האמן, מייצגת לדבריה חלקים משמעותיים מעולמה הפנימי ומהמחשבות שליוו אותה לאורך השנים.

"גיליתי בעצמי אומץ ופחדנות, סקרנות ורצון להתבלט"

תהליך הכתיבה הפך עבור מגלי למסע של גילוי עצמי, שבמהלכו נאלצה להתבונן מחדש בילדותה, בבחירות שעשתה ובתכונות שהגדירו אותה.

"גיליתי בעצמי גוונים רבים. אומץ לצד פחדנות, סקרנות, שאיפה להתבלט ואהבה עזה לטבע", היא מספרת.

אחת התובנות המשמעותיות שעלו במהלך הכתיבה הייתה ההבנה המחודשת של סיפור אמה ושל כוח ההישרדות האנושי.

"הרגע המאתגר ביותר היה לגלות שלא באמת הבנתי את המשמעות של נישואי הבוסר ואת היכולת לשרוד כשאין כלום. גיליתי מחדש את כוחם של האדם, הטבע והדמיון ליצור".

לצד ההתמודדות עם זיכרונות העבר, מגלי מתייחסת גם לתקופה קשה נוספת בחייה, שבה התמודדה עם מחלת הסרטן.

כשנשאלה מה העניק לה את הכוח להתמודד, תשובתה הייתה ברורה: ילדיה, בני משפחתה, חברה קרובה והאמון באדם.

למרות המורכבויות הרגשיות שליוו את תהליך הכתיבה, היא מדגישה כי מעולם לא שקלה לוותר על הספר. פרסומו אמנם התעכב בעקבות האירועים הקשים שפקדו את המדינה, אך הרצון להוציאו לאור נותר בעינו.

"אישה ישבה במקלט, קראה את הספר שלי ובכתה"

מאז יצא הספר לאור, מספרת מגלי כי היא זוכה לתגובות מרגשות מקוראים בארץ ובעולם.

"קיבלתי תגובות מקסימות שריגשו אותי עד בכי", היא משתפת. "אישה שישבה במקלט קראה את הספר ובכתה. חברה סיפרה שסיימה לקרוא אותו בלילה אחד כי לא הצליחה להניח אותו מהיד".

תגובה נוספת הגיעה ממנהל בית ספר ורעייתו, שלדבריה סברו כי הספר ראוי להיות מועמד לפרס ספיר.

גם מעבר לים הגיעו תגובות. קוראת מבולטימור כתבה לה כי בעיניה היא ראויה להימנות לצד סופרים כמו סמי מיכאל ואלי עמיר.

"קטונתי", היא אומרת בצניעות, אך אינה מסתירה את ההתרגשות.

לדבריה, מעבר למחמאות, הדבר המשמעותי ביותר עבורה הוא דווקא השאלות הרבות שהספר מעורר אצל הקוראים.

מהכיתה אל הבמה: סיפור שהופך למופע

הקשר של מגלי לעולם הבמה אינו מסתיים בין דפי הספרים. כבוגרת בית צבי וכמי שעסקה במשך שנים בחינוך ובתיאטרון, היא רואה באמנות כלי משמעותי לביטוי אישי ולהעברת סיפורים.

בעקבות ספרה הראשון, "תריס חיי נסגר", יצרה מופע ייחודי המשלב סיפור, שירה, ריקוד, תלבושות ותפאורה. המופע מעניק לסיפור המשפחתי ממד נוסף ומאפשר לקהל לפגוש את הדמויות ואת האירועים בדרך חווייתית.

"רבים מקוראי הספר הראשון ביקשו לדעת מה קרה בהמשך קורותיה של אמי, במיוחד מי שגם צפו במופע", היא מספרת.

גם כיום, כשהיא מתגוררת בארצות הברית, היא ממשיכה לשלב בין שתי אהבותיה הגדולות – חינוך ותיאטרון – ומלמדת ילדים ובני נוער יהודים עברית ואמנות במה, תוך חיבורם לשורשיהם ולזהותם היהודית.

"אם את מרגישה שאת בורחת, אל תתביישי"

אחד המסרים המרכזיים שמבקשת מגלי להעביר באמצעות הספר הוא החשיבות של נאמנות לעצמנו, גם כשהדרך שלנו שונה מזו של אחרים.

"הישארו נאמנים לעקרונות שלכם, גם אם תהיו עוף מוזר. הפעילו את הדמיון, צאו לעולם והאמינו באדם", היא אומרת.

ומה הייתה אומרת לאישה שמרגישה שהיא בורחת ממשהו בחייה?

"תברחי. אל תתביישי להביט בבריחה בעיניים פקוחות. תתעמתי איתה ותתאימי את עצמך. את תברחי, אבל כך גם תשובי אלייך. הרי הבריחה אינה בהכרח בריחה פיזית".

לדבריה, הכתיבה מאפשרת לאדם לזכך את נפשו, להתמודד עם מאבקים פנימיים ולנסות לפענח את מסתורי ההתנהגות האנושית, המסורת והזהות.

הספר השלישי כבר בדרך, והחלום הבא משלב מוזיקה, שירה וריקוד

למרות שרק לאחרונה השיקה את ספרה החדש, מגלי כבר מביטה קדימה.

"כתיבה היא כמו מעיין נובע. היא פותחת, משחררת את הדמיון ומעוררת רצון לכתוב עוד ועוד", היא אומרת.

בימים אלה היא כבר עובדת על ספרה השלישי, ובמקביל חולמת להעלות מופע אמנותי חדש המבוסס על שירים שכתבה.

"יש לי ספר צבעוני ובו שירים בנושאים שונים. החלום שלי הוא שהשירים יולחנו, ושאוכל לקרוא אותם על הבמה בשיתוף מאייר שיביע את תוכנם על המסך, ורקדנית שתמחיש אותם בתנועה".

בחזונה היא רואה גם את בני משפחתה משתלבים ביצירה: בנה אסיף ונכדה עילי מלווים את המופע במוזיקה, ומעיין מסייע בארגון מסע הופעות.

ובינתיים, ממושב פעמי תש"ז שבו גדלה, דרך עשרות שנות חינוך באזור לכיש ועד לחייה כיום בארצות הברית, לאה מגלי אלטס ממשיכה ליצור, ללמד, לכתוב ולחפש תשובות.

ואולי דווקא הספר החדש שלה מגלה את התשובה לפעמים צריך לצאת למסע ארוך, לחצות יבשות ולהתמודד עם זיכרונות העבר, כדי לגלות שבסופו של דבר, הדרך החשובה ביותר היא הדרך חזרה אל עצמנו.