החורף מתקרב והתאבון כבר מתעורר... למה אוכלים יותר כשהימים מתחילים להתקרר?

השעה חמש אחר הצהריים. בחוץ כבר חשוך, והיום פתאום מרגיש כאילו הסתיים. אנחנו נכנסים הביתה, מורידים קצב, ולעיתים המקרר הופך למרכז הבילוי של הערב.

ורוניקה מייזלר, דיאטנית קלינית, מאסטר NLP ויועצת לחברת הרבלייף, מסבירה: "בקיץ הישראלי עומדות לרשותנו כמעט 14 שעות אור ביום, ובחורף כ-10 בלבד. בשבע בערב בקיץ עוד אפשר לטייל, ללכת לים או לפגוש אנשים; בחורף, סביב חמש, המוח כבר מקבל מסר אחר: היום כמעט הגיע לסיומו."

וזה לא רק עניין של תחושה. אור הוא אחד מהאותות המרכזיים של השעון הביולוגי שלנו. כשהחשיכה מגיעה מוקדם יותר, גם אות ה"לילה" עשוי להגיע מוקדם יותר: בהיעדר תאורה חזקה, המלטונין - ההורמון שמאותת לגוף שהגיע זמן המנוחה - עולה מוקדם יותר, והערנות פוחתת. במקביל, הירידה בחשיפה לאור יום עשויה להשפיע על מערכות מוחיות הקשורות למוטיבציה ולמצב הרוח. לכן חלק מהאנשים מרגישים בתקופה הזאת מנומנמים יותר, יוצאים ומתאמנים פחות, ומחפשים יותר חום, נוחות ותגמול, לא פעם באמצעות אוכל.

ומי מאיתנו לא יודע עד כמה המוח שלנו אוהב תגמול?

מייזלר מוסיפה: "המוח אוהב ומחפש תגמול, אבל אוכל הוא רק אפשרות אחת. לפעמים התגמול שאנחנו באמת זקוקים לו הוא שיחה עם אדם שמקשיב לנו באמפתיה, בלי למהר לתקן או לתת עצות; שיר מהילדות שמחזיר לרגע תחושה מוכרת ובטוחה; או תחביב שזנחנו מזמן וחזרנו אליו - ציור, נגינה, סריגה, כתיבה או אפילו פאזל."

גם שינוי קטן יכול להספיק: מסלול הליכה אחר, פודקאסט חדש, שיעור חד-פעמי או רענון של פינה בבית יכולים לעורר סקרנות, עניין והנאה.

ויש גם תגמול שמגיע מתחושת הישג. אפשר, למשל, להוסיף 1000 צעדים ביום - זה יקח רק עשר דקות הליכה, לסדר מגירה שחיכתה שבועות, לסיים משימה קטנה או פשוט לעמוד בהבטחה שנתנו לעצמנו בבוקר. המוח אוהב את התחושה הזאת של "עשיתי משהו בשביל עצמי", והצלחות קטנות כאלה מצטברות למשהו משמעותי הרבה יותר ממה שנדמה.

אבל בחורף, חלק ממקורות התגמול האלה דורשים מאיתנו קצת יותר יוזמה. כדי לצאת להליכה צריך להתלבש, כדי לפגוש חברים צריך לקבוע, ואילו האוכל נמצא במרחק של כמה צעדים - ולא דורש אפילו לנעול נעליים.

הנבואה שמגשימה את עצמה

לפעמים מצטרף לזה גם הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. למשל, משפט כמו "אין מה לעשות, בחורף כולם עולים במשקל" עלול עם הזמן להפוך מתיאור לתסריט: אנחנו כבר מצפים לזוז פחות, לאכול יותר ולעלות במשקל, ובלי לשים לב גם הבחירות שלנו מתחילות להתיישר עם הציפייה הזאת.

לכן, במקום לפרש את זה מיד כבעיה של כוח רצון ולשאול "למה אני שוב לא מצליחה להתאפק?" מייזלר מציעה להפנות את המבט למקום אחר ולשאול: "מה השתנה בסביבה שלי - ומה אני יכולה לעשות אחרת?"

ולפעמים לא צריך לחפש רחוק. אם התשובה היא "אני מגיעה הביתה רעבה מדי", אפשר לטפל בדיוק בזה. אם סיימתם לעבוד בארבע או בחמש וארוחת הערב תהיה רק בשבע, לא תמיד יש יתרון ב"להחזיק מעמד בגבורה". ככל שהרעב מתגבר, קשה יותר לעצור, לשקול ולבחור מזון שיעשה לנו טוב גם בעוד שעה. במקום לחשוב "מה באמת מתאים לי לאכול?", קל הרבה יותר לעבור למצב של "איפה יש משהו אכיל כאן ועכשיו?"

כאן דווקא תכנון קטן מראש יכול לשנות את כל הערב. ארוחת ביניים פשוטה, לרוב כ-3-4 שעות אחרי ארוחת הצהריים וכ-2-3 שעות לפני ארוחת הערב, שמכילה גם חלבון - למשל יוגורט, פרוסה עם גבינה, כמה אגוזים או חטיף חלבון זמין בתיק - יכולה לעזור להגיע הביתה עם רעב מתון יותר ועם יותר מרחב לבחור מה וכמה לאכול.

המטרה אינה להוסיף עוד אכילה, אלא להפחית את הסיכוי לערב שמתחיל ב"רק משהו קטן", ממשיך לארוחת ערב שעולה על גדותיה, ונגרר אחר כך לשעות של "ערב-נשנשת", כמעט עד צחצוח השיניים. לפעמים החלטה אחת טובה בשעות אחר הצהריים חוסכת מאיתנו שורה של החלטות דווקא בשעות שבהן אנחנו כבר עייפים ופחות פנויים לקבל אותן.

מייזלר מוסיפה: "ואותו עיקרון נכון גם לגבי תנועה. בקיץ היא הרבה פעמים פשוט 'קורית': אנחנו יוצאים, הולכים, מטיילים. לעומת זאת, בחורף התנועה דורשת קצת יותר יוזמה, ולכן כדאי ליצור לה עוגנים קטנים בתוך היום: להוסיף עוד 1000 צעדים - בערך עשר דקות הליכה - לצאת לסיבוב קצר אחרי ארוחה, לנהל שיחת טלפון תוך כדי סיבוב בשכונה, ואפילו להפוך את החזרה הביתה מעוד סימן ש"היום נגמר" להזדמנות קטנה לזוז - למשל, לבחור במדרגות במקום במעלית."

באמת שלא צריך להפוך כל ערב לפרויקט כושר, אלא בעיקר לא לתת לחשיכה המוקדמת להחליט בשבילנו שהיום כבר נגמר.